אהבה ללא תנאי לילדים: האם היא באמת קיימת?
אחד המיתוסים הגדולים בהורות הוא ש"הורים אוהבים את ילדיהם ללא תנאי". אך מה קורה כשהם לא עומדים בציפיות שלנו, יוצאים עם מישהי שאנחנו לא אוהבים או מתייחסים אלינו כמובן מאליו? אלי זוהר ניב מנפצת את המיתוס - ומציעה לכולם להנמיך ציפיות
לא פעם אני שומעת מהורים סביבי אמירות בנוסח "האהבה היחידה שלא תלויה בדבר - היא אהבת הורים לילדיהם"; "אני אוהב את הילד שלי ללא תנאי ומקבל אותו כפי שהוא"; "גם כשאני כועסת עליו - אני אוהבת אותו!".
האמנם? האם באמת אנחנו אוהבים את הילדים שלנו אהבה טהורה, נטולת פניות ואינטרסים, שלא תלויה בדבר, שלא מבקשת דבר? עד כמה באמת האהבה שלנו היא אלטרואיסטית (בעברית "זולתנית" - נתינה ללא תמורה) באמת?
כתבות קודמות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים:
"אבל למה את בוכה?"; 8 דרכים להתמודד עם בכי
6 שינויים שיהפכו את ההורות שלכם לקלה יותר
בן ה-9 רוצה לראות "האח הגדול". לאפשר לו?
"אבל אבא אמר שכן"; מה עושים כשלא מסכימים?
נתינה אינסופית מהרגע הראשון
אז נכון, מהרגע הראשון שבו אנחנו הופכים להיות הורים אנחנו מוצאים עצמנו בנתינה אינסופית גורפת שאין דומה לה. החיים שלנו, כפי שהכרנו עד לרגע זה, משתנים לבלי היכר. אנו מוצאים עצמנו נצמדים לסדר יום חדש (והזוי, בואו נודה על האמת) של תינוק פצפון העושה צעדים ראשונים בעולם חדש ומנסה להסתגל אליו. חירותנו ניטלת מאיתנו, ועימה שגרת ימינו, הפרטיות שלנו וגם שעות השינה.
אנחנו מבינים שכך היא דרך העולם, לוקחים על עצמנו את האחריות, רוצים להיות הכי טובים עבורו, לספק את כל צרכיו ומאווייו. ברור לנו שזו המחויבות שלנו ולשם כך אנו מגלים בגרות ומרחיבים את המיכל, וטוב שכך. כי לתינוק שלנו אין שום זכות קיום בלעדינו, הוריו הנמצאים שם עבורו 24 שעות ביממה: האמא הלומדת להיניק גם כשזה כואב ומתיש, קמה במהלך לילה אחד ארבע, חמש, שש פעמים להאכיל, להרגיע, לבדוק מה כואב, מה מציק ומה ניתן לעשות על מנת להקל. האבא (שהפך בעידן החדש לשותף פעיל), הרותם עצמו למנשא ויוצא עם בתו התינוקת לסיבוב הרגעה בשכונה בבוקר מוקדם מידי של שבת, על מנת שאמה של הפעוטה, שתיזזה כל הלילה, תוכל להחזיר לעצמה כמה שעות שינה וקצת שפיות.
אנו נמצאים שם כל הזמן, קשובים, תומכים, מספקים צרכים, פותרים בעיות, על חשבון דברים אחרים בחיים שלנו - זוגיות, עבודה, זמן פנוי, חברים ואפילו מקלחת ארוכה ומענגת שכה אהבנו (זוכרים?). עושים הכל בהשלמה ובהבנה (עד כמה שניתן), כי זה תפקידנו וגם, ואולי בעיקר, כי אנחנו כל כך אוהבים אותו, את היצור הזעיר והמתוק הזה שהפך למרכז הקיום שלנו, לדבר הכי מרגש, הכי מקסים, הכי מסעיר שקיים בעולם הזה, מרגע שהגיח לחיינו.
כך עובדת האבולוציה. התינוק צריך אותנו ואנחנו חייבים אותו. מי יכול לעמוד בחיוך המתוק של פעוט, בכפות ידיו הזעירות המלטפות אותנו, בקול הטהור והמלאכי של מישהו שעוד לא עברה מחשבה אחת רעה בראשו, האומר לנו: " אל תלך! אני אוהב אותך!". אנו נמסים בשנייה ומיד מתעשתים ומשנסים מותנים לסיבוב הבא.
האם אתם יכולים לראות כבר את הרווח העצום שיש לנו כאן? מי עוד בעולם כולו אוהב אותנו בצורה כזו, צריך אותנו עד כדי כך? מי עוד, מכל מי שאנחנו מכירים או הכרנו אי פעם, מחזיק מאיתנו בדרך כזו?
עבור הילד שלנו אנחנו הכל. גיבורי-על של ממש. סוג של אלוהים. האורים והתומים, השמש והירח, הביטחון שבקיום. עד גיל מסויים אנחנו, האימהות, הכי יפות, והאבות - הכי חזקים. הם תולים בנו עיניים מעריצות ומחפשים את קרבתנו. כשאנחנו כועסים עליהם, כל עולמם חרב עליהם והם ממהרים לבדוק אם אנחנו עדיין אוהבים אותם. מאוד חשוב להם מה אנחנו חושבים עליהם ועד כמה אנו עסוקים בהם. ואם הם לא מקבלים מספיק תשומת לב והתייחסות - הם כבר ימצאו דרכים יצירתיות נוספות להוציא זאת מאיתנו.
אז האם זה איננו תגמול? חתיכת רווח יש לנו כאן! אני לא יכולה להעלות בדעתי שמישהו יעשה רבע מכל מה שההורים עושים בלי הפידבק המהיר, העקבי והעצום הזה. בעיקר כשהם שלנו, בשר מבשרנו, "שייכים" לנו. הילדים הם הנציגים שלנו בעולם, השלוחה וההמשכיות שלנו.
ים של ציפיות - שלא תמיד מתממשות
ופה אנחנו נתקלים במהמורה הבאה. כי בתור שכאלה אנו מעמיסים על הילדים, באופן טבעי ובלי להרגיש בכלל, "ים" של ציפיות איתן הגענו להורות: שיהיה מוצלח ואיכותי, שיגשים את החלומות והמאוויים שלנו, שיממש את הפנטזיות שאנחנו לא העזנו. יש לנו תסריט בנוי לתלפיות של איך הוא יהיה, במה יעסוק ואפילו מה יהיו התחביבים שלו (פעמים רבות, אגב, זה באמת לא מודע). אז יש תנאים או אין?
המכחישים יגידו: "מה פתאום? הכי חשוב לי שיהיה בריא ומאושר!". אבל גם הם נופלים בבור הזה. כי הנה, הילד רק גדל קצת וכבר אנו מצפים ממנו לעמוד ברף שאנו עצמנו מתקשים לעמוד בו: להיות חרוץ, מאורגן ותלמיד טוב, ויחד עם זאת לפנות מקום לחברים ובילויים, לעמוד על שלו ולא לוותר על מה שחשוב לו. ובו בזמן אנו מצפים ממנו לזרום עם הקבוצה, להיות קליל במידה וכמובן - מעמיק כשצריך. נורא פשוט, לא?
ומה יקרה אם אותו בן יקר ואהוב שלנו יחליט באמצע התיכון לעזוב את בית הספר וללכת לעבוד? יתחיל לעשן, לבלות עם חבר'ה שאנחנו לא אוהבים, לצאת עם מישהי שלא מוצאת חן בעינינו מסיבה כלשהי או שהוא בעצם מעדיף את בני מינו? מה אם הוא יחזור בתשובה, יחזור בשאלה, יהיה פעיל במפלגה המייצגת ערכים המנוגדים לשלנו? מה אז? עדיין אוהבים ללא תנאי?
עד כמה אנחנו באמת מקבלים את הילדים שלנו כפי שהם, באמת מכבדים את הדרך בה הם בוחרים לחיות גם כשהיא מנוגדת לשלנו? האם לא ייתכן מצב בו אנו מתביישים בילד שלנו, מאוכזבים ממנו ומהבחירות שלו?
אהבה ללא תנאי היא גם קבלה ללא תנאי: אתה מי שאתה וזה בסדר. אנחנו אוהבים אותך כמו שאתה ומאמינים בך ואתה נהדר. וזה דבר שקשה מאוד לעשות. לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו רבים איתם על אורח חייהם, ההחלטות והבחירות שלהם, החולשות והוויתורים שהם מוותרים לעצמם. אנחנו מתווכחים, מסבירים שוב ושוב, מאיימים ואף מענישים.
לעיתים אנחנו סובלים בשקט, לא ישנים בלילה. מרגישים שהשמיים נופלים אלינו. קשה לנו לראות את הילד שלנו מעבר למה שקורה כרגע, שממלא לנו את כל ה"פריים". אנו מודאגים, חוששים, מאבדים גובה. קשה לנו לאהוב בפשטות את הילד שלנו. נשמע מוכר?
וזה לא נגמר בזה. אהבה ללא תנאי זה אומר שאנחנו נותנים בלי לבקש תמורה. אך האם זה אכן כך? אז נכון, כל עוד הילד שלנו קטן - אנחנו שם בשבילו. אין שאלה בכלל. אנחנו עושים כל מה שנדרש, מעל ומעבר, וחיוך אחד שלו ממלא את ליבנו בשמחה ואושר (וגם זה תגמול).
אך הם גדלים, ואני פוגשת הרבה מאוד הורים שמרגישים שהילדים שלהם מתייחסים לכל הנתינה העצומה הזו כאל דבר ברור מאליו. הם גם בהחלט יודעים לקחת, אבל לתת? זה כבר סיפור אחר. בזה הם הרבה פחות טובים.
וזה מעליב, פוגע ומקומם.וזה גם מייצר, איך לא, תגובה של כעס: "אחרי כל מה שעשיתי למענו, זה מה שאני מקבל?”. פולני ככל שזה נשמע, עולה כאן צורך, מאוד טבעי ואנושי (שאין אדם שלא יזדהה איתו) של אותם הורים מתוסכלים המבקשים שילדיהם היקרים יעריכו את הנתינה, ההשקעה והעשייה, שיגידו "תודה" (ויתכוונו לזה) מידי פעם, שישאלו אותם אם גם הם רוצים גלידה כשהם לוקחים לעצמם, ושיבדקו מה הם יכולים לעשות למענם כשהם שוכבים במיטה עם שפעת מטרידה כבר שלושה ימים. שפשוט יראו אותם!
אנו מצפים לזה מכל האנשים הקרובים לנו, וגם מילדינו. לגיטימי? ודאי שכן. כן, אנחנו נהנים לתת, אוהבים לעשות טוב לילדים שלנו,
בוחרים להיות הורים משקיעניים. אך יחד עם זאת, בואו נודה על האמת, אנו רוצים גם לקבל. אז האם יש כאן אהבה ללא תנאי?
התשובה היא, כמובן, לא - אבל שזוהי דרכו של העולם. ומכיוון שזה כך, כדאי שנקבל את זה ונהיה נחמדים לעצמנו. בואו נקבל ביתר אהדה את החולשות שלנו, ובתוכן גם את הקושי בלאהוב ללא תנאי. כולנו בני אדם וככאלה אנחנו לא מושלמים.
ומה הלאה? מאחר וכולנו יודעים שמה שאין לנו, לא נוכל גם לתת לאחר, העבודה שלנו צריכה להתחיל (הפתעה-הפתעה) בתוכנו. הגיע הזמן שנקבל את מי שאנחנו, עד כמה שניתן, ללא שיפוט ושניקח אחריות מירבית על החיים והאושר שלנו. שלא נקריב את עצמנו עבור אף אחד, גם לא עבור ילדינו. פשוט לא לוותר על החלומות שלנו, על הצרכים הפיזיים והרגשיים שלנו ולהיות "הורים טובים מספיק", כך שנותיר מרחב גדול דיו לילדים שלנו למצוא את הדרך האישית והייחודית שלהם במסע החיים - בנפרד משלנו.
הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן