דרושה תפנית בעלילה. לימודי הספרות גוססים
המורים מעדיפים הספק על עומק, לא נותנים צ'אנס לסופרים צעירים וסומכים על גוגל שיעשה את העבודה. התלמידים קוראים בעיקר SMS, לא מבינים מילים בסיסיות ולך תסביר להם שהאח הגדול שייך לאורוול, לא לארז טל. מקצוע במבחן, כתבה ראשונה
"בתחילת השנה, כשהשמעתי לתלמידים את הביצוע של אריק אינשטיין ל'הכניסיני תחת כנפך' של ביאליק, הייתי בטוחה שהם ישאלו אותי - מי זה ביאליק?", מספרת ש', מורה לספרות. "אבל טעיתי. לתדהמתי הם שאלו אותי - מי זה אריק אינשטיין?".
ש' היא מורה ותיקה בתיכון יוקרתי בגוש דן, וגידלה כבר דורות של תלמידים על קלאסיקות ספרותיות. המוטו שלה בעבודה היה תמיד חדוות ההוראה והריגושים שבטקסטים הקאנוניים. "הטקסטים עדיין מסעירים", היא מסבירה, "אבל החדווה היא זו שנעלמה".
לדבריה, נקודת הפתיחה של התלמידים כיום ירודה כל כך, עד שלעתים קרובות היא פשוט נבוכה לשמוע אותם בשיעור. "כשלמדנו את 'נוודים וצפע' של עמוס עוז, התלמידים ייחסו את המילה 'נוודים' לפעלתנות של גזים במערכת העיכול, ואת המילה 'שממה' שמופיעה בטקסט הם כלל לא הכירו", היא מעידה.
"מדובר בתופעה שהחמירה בשנים האחרונות", מדגישה ש', "בהתחלה עוד הייתי חורקת שיניים ומתעקשת על סטנדרט גבוה, הרי לעזאזל - רק לפני כמה שנים האחים הבוגרים שלהם עמדו אצלי באותן מטלות בהצלחה רבה. אבל אז, בשלב מסוים, נשברתי והבנתי שהתלמידים בעצם לא אשמים, העולם הוא שהשתנה. כנראה כיום אין עוד מקום ליצירות קאנוניות ולמילים גבוהות בכיתה. לצערי היום כולם מדברים באס-אם-אסים - קצר, עילג ולעניין".
פרופ' זיוה שמיר ממכללת סמינר הקיבוצים שימשה במשך שנים רבות יו"ר ועדת המקצוע של הוראת הספרות מטעם משרד החינוך. לטענתה, הבעיה החמורה ביותר היא שכיום רוב בני הנוער מסתפקים באוצר מילים דל מאוד שכולל בקושי אלף מילים, ולכן מתקשים מאוד בקריאה.
"זה שהתלמידים מתרחקים מהספרות העברית לא אומר שהם מתרחקים רק מחנוך לוין ושאול טשרניחובסקי, הרי זה לא שכולם חייבים לדעת את 'אשכבה' בעל פה", מסבירה פרופ' שמיר. "הבעיה היא שאי הכרת התרבות מביאה גם לאבדן הזהות הלאומית והקשר למדינה ניתק. במצב כזה לא חייבים לגור בבאר-שבע או בתל-אביב, אפשר לארוז את המזוודות ולעבור לחיות בעמק הסיליקון".
ותודה לארז טל ואסי עזר
הספרות היא מקצוע חובה הנלמד בבתי הספר מכיתה א' עד לבחינת הבגרות, המתקיימת לרוב בכיתה י"ב. תוכנית הלימודים לבתי הספר היסודיים עודכנה בתחילת השנה הנוכחית, ואילו התוכנית לבתי הספר התיכוניים חודשה לאחרונה רק בשנת תשס"ז (2006). התוכנית כוללת מגוון רחב של קלאסיקות, שכתבו גדולי הסופרים, המשוררים והמחזאים בישראל ובעולם כגון ש"י עגנון, אנטון צ'כוב וארנסט המינגווי. לצדם אפשר למצוא גם סופרים בני זמננו כמו אתגר קרת ואשכול נבו.
מטרתה המוגדרת של התוכנית היא להקנות לתלמידים ערכים תרבותיים-לאומיים ולצייד אותם במיומנויות ובכלים לשוניים לפיתוח הביטוי העצמי והגישה הביקורתית. אלא שמחקר שנערך לפני כשנתיים חשף תמונה מדאיגה באשר לזיקה שבין התלמיד לבין הקלאסיקה הספרותית הנלמדת בכיתה.
המחקר, שערכו פרופ' אילנה אלקד-להמן ופרופ' יצחק גילת ממכללת לוינסקי לחינוך, כלל 79 מורות ותיקות לספרות שהעידו כי בשנים האחרונות הן נדרשות למאמץ מיוחד כדי לעורר בקרב התלמידים עניין ואהבה לקריאה. 83% מהמורות ציינו שהן אוהבות ללמד, אך 73% מתוכן דיווחו כי לתחושתן התלמידים לומדים ספרות אך ורק כי אין להם ברירה ומתוך הבנה שיצטרכו להיבחן במקצוע זה לבגרות.
מהמחקר עולה כי השיעור המתנהל בכיתה הוא ברובו פרונטלי, שמרני ועקר: המורה מקריאה והתלמידים מקשיבים. כמעט לא נעשה בו שימוש במחשב או בצפייה בסרטים והאזנה למוזיקה. המוטיב המרכזי הוא שינון והכתבה, והדיאלוג בין התלמידים בכיתה הוא דל. השיעור כמעט אינו כולל אלמנטים של ניתוח עצמי ופיתוח חשיבה.
"לצערי המצב כיום הוא כזה שבו ההוראה בכיתה היא ברובה ממוקדת בחינה וציונים", אומרת ל-ynet פרופ' אלקד-להמן, שערכה את המחקר ובעבר שימשה שנים רבות מורה לספרות. "שעות הלימוד אינן עומדות בהלימה לכמות החומר שיש לבגרות, ובנוסף הקושי של התלמידים להתמודד עם הטקסט מאלץ את המורה 'לבזבז' זמן יקר מהשיעור על קריאה בקול של היצירה. לכן במקרים רבים המורים נאלצים לוותר על העומק ו'רצים' עם החומר כדי להגיע מוכנים לבחינה".
לדברי פרופ' אלקד-להמן, הוראת הספרות חייבת לעודד את התלמידים להגיע להיכרות אינטימית עם היצירה, להתרגשות, לאסוציאציות חדשות וליציאה מהטקסט לעולם חדש של תובנות אישיות וביקורתיות. "הרושם שלי הוא שהספרות נתפשת בעיני התלמידים כמקצוע לא תועלתני, והם מתקשים להבין את התרומה של הספרים לחייהם האישיים. השפה הספרותית היא שפה שונה משפתם היומיומית של התלמידים, ולכן מפגשים עם טקסטים של יוצרים כמו נורית זרחי ודבורה בארון או ביטויים קאנוניים כמו 'לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב' הם לרוב בלתי אפשריים עבורם".
ר', מורה מאזור המרכז, מדגישה כי הריחוק מעולם הספרים גורם גם לדעיכה בעולמם הדמיוני והאסוציאטיבי של התלמידים, המתקשים לקשר בין יצירות שונות. היא אומרת למשל כי אף ששירו של דני סנדרסון "זה הכול בשבילך" הוא אחד משירי האהבה המופלאים שנכתבו בעברית, רק מעטים מבני הנוער יצליחו לחבר בין התמיהה של גיבור השיר "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?" לבין התעוזה ושבירת המוסכמות של "התפסן בשדה השיפון" האלמותי. "הנחמה היחידה היא שלפחות בזכות ארז טל ואסי עזר, 'האח הגדול' של ג'ורג' אורוול זכה לתחייה מחודשת", היא אומרת בציניות, זכר לספר "1984".
מה שלא נספיק, גוגל ילמד
מחקרים מצביעים על כך שהניתוק מהספרות הוא בעיה כלל עולמית, ולא בעיה הייחודית לבני הנוער בישראל. מבחני "פיז"ה" הבינלאומיים, שנערכו לאחרונה בשנת 2010, הראו כי יותר משליש מתלמידי התיכון בישראל (35%) אינם קוראים כלל להנאתם, ויותר מרבע מהם (27%) קוראים פחות מחצי שעה ביום. אלה שיעורים הדומים בעיקרם לנתונים שנמצאו בממוצע במדינות ה-OECD.
מהמבדקים עלה גם פער מגדרי בקריאה בקרב תלמידים בישראל: לפי הנתונים, 40% מהבנות קוראות ספרות יפה, לעומת 19% בלבד מהבנים. בממצאים מופיעה גם ביקורת על המורים: 74% מהתלמידים דיווחו כי המורים שלהם אינם נוהגים להמליץ להם על ספר קריאה, וכ-50% מתוכם ציינו כי המורים אינם מעודדים הבעת דעה על הטקסט.
ד"ר עמרי הרצוג, מרצה במחלקה לתרבות במכללת ספיר, מוסיף כי הניתוק של התלמידים מעולם הספרות נעוץ במידה רבה בנטייה המיושנת של מערכת החינוך "לְמַדֵּעַ" את הספרות, ולהפוך את לימודי הספרות למדע אובייקטיבי, מדיד ונוסחאתי. לדבריו, הספרות אינה מערכת כימית או פיסיקלית ולכן אין מקום למטלות כמו "זהה את חמשת האמצעים האמנותיים המסתתרים בטקסט", "השווה בין המוטיבים בשני הסיפורים" או "הסבר כיצד כוונת המשורר באה לידי ביטוי".
"בשאלות מהסוג הזה יש ניסיון כושל לזהות מבנים ידועים מראש, וזה עומד בסתירה לתפקיד של הספרות, שלעולם אינה מספקת תשובות מוכנות מראש", טוען ד"ר הרצוג. "הקסם נוצר ברגע שמתקיים החופש לנדוד עם היצירה ולפתוח את הדמיון והמחשבה לאפיקים חדשים. בלעדיהם אין הזמנה לקרוא ספרות או לחשוב על ספרות".
ליאור בניפלא, תלמיד כיתה י"ב ויו"ר מועצת הנוער בקריית-מוצקין מסביר כי הסלידה שלו מלימודי הספרות נובעת בראש ובראשונה מכך שמרבית היצירות הנלמדות בכיתה עוסקות במוות ובטרגדיה כמו "אנטיגונה" או "בעל זבוב" האכזרי. "אני אוהב לקרוא על דברים שמחים ואופטימיים ולא על נושאים של אובדנות ודיכאון", מדגיש בניפלא. "אולי זו הדרך של מערכת החינוך להכניס אותנו לחיים האמיתיים, אבל מוטב היה שלפחות חלק מהסיפורים יסתיימו בסוף טוב. ככה היינו יכולים ללמוד גם על הצדדים הטובים והיפים של החיים".
עידן צפניה, יו"ר מועצת הנוער בקריית-ביאליק ושמיניסט בעצמו, טוען מנגד כי דווקא הטרגדיה של אדיפוס השאירה עליו את החותם העמוק ביותר. "אדיפוס חטא בחטא ההיבריס, חטא הגאווה, וזה משהו כל כך אנושי שכולנו חוטאים בו לפעמים אך מתקשים להודות בכך", מסביר צפניה. "מה שיפה בספרות הוא שהיא לא כמו מתמטיקה, אין בה שחור או לבן, נכון או לא נכון. כאן יש מקום לביטוי אישי ויצירתיות, ואפשר להזדהות עם החוויות של הגיבורים הספרותיים".
כך או כך, המורה ש' שאיתה פתחנו את הכתבה מודה כי על אף המגוון הרחב מאוד לכאורה של הז'אנרים הספרותיים לבגרות, בסופו של דבר מעדיפים המורים תמיד את היצירות הבטוחות והידועות כמו "חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל.
"המורים מבינים שבגלל הבורות של התלמידים והצפיפות הנוראית בכיתות אי אפשר באמת לנתח את היצירות לעומק ולדבר עם התלמידים על זהות אישית ואתוס לאומי".
"לכן בשנים האחרונות המורים מוותרים מראש במקרים רבים על האג'נדה המקצועית, ובמקום לגוון וללמד את 'יונה ונער' החדש של מאיר שלו הם יעדיפו ללמד את הקלאסיקות הישנות, אלה שבקליק קטן בגוגל אפשר למצוא להן אין-ספור תקצירים וביקורות, בתקווה שלפחות לפני הבחינה התלמיד יקרא את התקציר כדי שיוכל להשיב נכונה על השאלה".
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "ההכללה העולה מן הכתבה היא גורפת וחוטאת לדרך עבודתם של מורים רבים המשלבים בשיעוריהם שיח פדגוגי-ספרותי ער עם תלמידיהם, בצד שימוש בטכנולוגיות מחשב מתקדמות. המזכירות הפדגוגית בכללה והפיקוח על הוראת ספרות בתוכה פועלים במגמה ברורה לשלב טכנולוגיות חדישות בהוראה. כבר בשנת הלימודים הנוכחית מתקיימות חמש השתלמויות מתוקשבות למורי הספרות במטרה לתת בידיהם כלים לשימוש מושכל בטכנולוגיות המקוונות ובתוכנות מתקדמות בשיעורי ספרות.
"למידה בקבוצות קטנות היא חלק מדרכי ההוראה-למידה, בכל שכבות הגיל, במתווה של 'אופק חדש' ו'עוז לתמורה' (שעות פרטניות). המשרד אף מקדם את נושא הקריאה והאהבה לקריאה בקרב התלמידים באמצעות פעילויות חווייתיות. בתוך כך, הקצתה מנכ"לית משרד החינוך, הגב' דלית שטאובר, כשני מיליון שקלים לצורך מטרה חשובה זו. במסגרת תקציב זה נרכשים ספרי קריאה לבתי הספר וכן מתקיימות השתלמויות והדרכות מיוחדות, שנועדו לשם למטרה זו".
לפנייה לכתב/ת 
