"בני משה" בפרו: יש משכן ומזבח באמזונס
לפני יובל החליט כומר קתולי בפרו שהיהדות היא דת האמת - וסחף אחריו רבים. הם התחילו לקיים את התורה כלשונה ואף הקריבו קורבנות - אך מאוחר יותר גילו את התורה שבעל-פה ואת ההלכה. רובם התגיירו, כשברקע ציורי עבודת אלילים של האינקה
חברי קהילת "בני משה" בפרו לכודים בין העולם הנוצרי-קתולי שהשליכו מאחוריהם, לבין העולם היהודי שמתקשה להיפתח בפניהם. הם אינם טוענים לשורשים בעם היהודי, אך מרביתם התגיירו - וחלקם אף עלו לישראל בשני העשורים האחרונים.
"יצאנו ממצרים - לאן הגענו?"
- אנוסי בלמונטה: מתפללים ומשחקים פוקר ביום כיפור
- היהודים האבודים במיאנמר: לאלוהים קוראים פטיאן
- יהדות אתיופיה: מנהרת הזמן לימי בית שני
עוד בערוץ היהדות - קראו:
מסעם של "בני משה" ליהדות התחיל לפני כ-50 שנים, כאשר מייסד הקהילה, הכומר הקתולי סגונדו ויז'נואבה, בן העיירה הספניולית קחה מרקה, החל להתעמק בתנ"ך וב"ברית הישנה". הלימוד הוביל אותו לכפור בדוקטרינה הקתולית שעל ברכיה חונך, ולקבל על עצמו את האמונה היהודית, כפי שהבין אותה מהמקור שבידיו - התורה שבכתב.
הוא החל לשמור שבת, להאמין כי עם ישראל הוא העם הנבחר, וארץ ישראל - ארץ הקודש. באמונתו היוקדת משך
כצעד מעשי ראשון, חברי הקהילה מלו את עצמם, ובכך הפגינו את היבדלותם מהעולם הנוצרי. עד היום נימולים כל "בני משה" בגיל שמונה ימים, לרוב בידי רופא מקומי המשתף פעולה.
בתחילת הדרך ניסו סניור ויז'ה נואבה וחבריו להקים מעין קהילה רוחנית אוטופית באמזונס של פרו, שבה יקוימו כל מצוות התורה כלשונן: הם בנו "משכן" ומזבח, בחרו כהנים ואף העלו קורבנות כפי שקראו בחומש "ויקרא". אט-אט וככל שהתקרבו "בני משה" לתורה שבעל-פה ולהלכה, הם זנחו את הניסיונות הראשוניים הללו.
ספר התורה הועתק מהתנ"ך
במהלך השנים התגיירו ועלו לישראל שלוש קבוצות מבני הקהילה. בשנת 2004 יצאה משלחת של "שבי ישראל", בהשתתפות החתום מעלה, ללוות ולהכין לגיור ולעלייה את הקבוצה הרביעית, בברכת הרב הראשי לישראל דאז, ישראל מאיר לאו.
המפגש הראשון היה מרגש ביותר. את הדרך משדה התעופה של טרוחיו עשינו דרך העיר, באוטובוס של נשיא הקהילה דאז, אקילס יהודה לוחן. על השמשה הקדמית נכתב באותיות של קידוש לבנה "שלום", וכל ארבעת הג'נטים של גלגליו היו מעוצבים כ"מגיני דוד", מפגן גאווה בסביבה קתולית למהדרין.
הקהילה קידמה את פניי בפתח בית הכנסת, בסביבה המדברית של "מלגרוס" (ובעברית "ניסים"). מראה בית הכנסת המלא בגברים, נשים וטף, לבושים בבגדי שבת ודגלי ישראל בידיהם, ופיהם מלא בשירת "ואף על פי כן ארץ ישראל" - היה בעיניי כנס.
בשנותיה הראשונות החזיקה הקהילה בספר תורה, שהועתק כולו בציפורן ודיו מתנ"ך, כתוב על יריעות נייר תפורות זו לזו ול"עצי חיים" בחוט פשוט, כספר תורה כשר. ספר תורה זה נגנז לפני שנים רבות.
על בני הקהילה נמנו נגרים מומחים שייצרו תפילין מעץ, מדויקים לפרטי-פרטים. הפרשיות נכתבו ביד על קלפים והוכנסו לבתי העץ. הרצועות הוכנו מחגורות עור ישנות, וכך השתדלו שנים רבות ה"בני משה" לקיים את המצווה בדבקות רבה, כשבידיהם זוגות בודדים של תפילין מעץ.
בקיאים בתנ"ך, בקיאים בהלכה
מהרגע בו התוודעו ליהדות ההלכתית, שמרה כל משפחה בקנאות רבה על עותק "שולחן ערוך" בספרדית (שצולם עותק מעותק ונכרך באהבה רבה). מרבית בני הקהילה גילו בפני בקיאות רבה בהלכה, ובעיקר בהלכות שבת, ואף הקפידו מאוד על קיומן בפועל. הם הרבו להזכיר את רבי יוסף קארו, והתייחסו אליו כאל דמות מוחשית שממתינה לבואם בארץ ישראל.
בשבתות התכנסה הקהילה סביב בית הכנסת במילגרוס לתפילות, לסעודות שבת משותפות וללימוד תורה. חלק מהשיעורים הועברו על ידי נשיא הקהילה עצמו, יהודה לוחן, בתוך האוטובוס המשפחתי שחנה בקִדמת בית הכנסת, ושימש הן כדירה והן ככיתת לימוד.
בני הקהילה גילו בקיאות רבה בתנ"ך, והקפידו ללמוד מדרשים שונים על פרשת השבוע. בכל משפחה היה "מומחה" אחד לפחות לאפיית חלות שבת יפות, תוך הקפדה על הפרשת חלה. שולחן השבת נערך כמעט באופן מלכותי, והיה מלווה בזמירות ובדברי תורה.
הדוסים של טרוחיו
אחת המשפחות המפורסמות מ"בני משה" בטרוחיו, היא משפחת ולדרמה, אשר מנהלת עד היום בביתה בית הארחה צנוע המיועד בעיקר לתרמילאים מישראל. רבים מהם זוכים, לראשונה בחייהם, לשהות בבית משפחה דתית - גם אם לפני גיור - המנהלת את חייה בהתאם לדרישות ההלכה. במטבח של משפחת ולדרמה מתקיימת הפרדה מוחלטת בין בשר לחלב, ועל קירותיו מודבקות הברכות השונות לרווחת האורחים.
שכונת מילגרוס המדברית, צמודה לחורבות העיר האינדיאנית הקדומה צ'אן-צ'אן, שנשתמרה מתקופת האינקה. במקדשי העיר היו מקריבים קורבנות
אדם כדבר שבשגרה, ריטואל דתי שהונצח בציורי קיר רבים ששרדו.
שם, בין שרידי עבודת האלילים הרצחנית, בבור מי תהום זכים, ובמעמד בית דין מישראל - טבלו "בני משה", "חודיאוס דה לה אינקה", ונולדו מחדש כיהודים, בנים כשרים לעם ישראל. במשך השנים עלו חברי הקהילה לישראל בארבע תקופות, כשהאחרונה - אותה נוהגים לכנות "העלייה הרביעית" - התרחשה בשנת 2005.
סניור ויז'ה נואבה - או בשמו היהודי זרובבל צדקיה - זכה להתגייר ולעלות לישראל ב"עלייה הראשונה" ב-1992. הוא קבע את ביתו ביישוב תפוח, שם נפטר כשהוא מוקף במשפחה וחברים, בשנה שעברה.
לפנייה לכתב/ת 
