מעשה מגונה דמיוני: חיילת שיקרה, חוקרים פישלו

נגד כל הסיכויים: החיילת שטענה כי הותקפה מינית שיקרה, פרקליטות מחוז דרום הגישה כתב אישום תמוה והמשטרה הציגה ראיות בלתי מדויקות - כך קבעה היום (ב') סגנית נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, השופטת דרורה בית-אור, בהחלטתה לזכות נהג מונית מביצוע מעשים מגונים בחיילת.

בהכרעת הדין בתיק מתחה השופטת ביקורת בעקבות כתב האישום שהוגש נגד הנהג וציינה כי "ספק בעיניי אם הראיות על פי הן נוסח כתב האישום נבחנו בתשומת לב ראויה ובדקדקנות".

עוד בערוץ החדשות של ynet:

תקלה בפיקוד העורף: אזעקות שווא בדרום ובצפון 

הבן של הירשזון עצור: גרם לתאונה, חברתו נפצעה

השב"כ עצר את שוער נבחרת פלסטין

בכתב האישום שהוגש נגד נהג המונית נטען כי באוגוסט 2010, הוא הסיע את החיילת לבסיסה בדרום. במהלך הנסיעה סיפרה החיילת לנהג כי היא חיילת בודדה והנהג הבטיח לעזור לה ונתן לה את מספר הטלפון הנייד שלו. בצומת צאלים עצר הנהג את רכבו בשולי הכביש ושאל את החיילת אם יוכל לקבל נשיקה ממנה.

עוד צוין בכתב האישום כי המתלוננת סירבה ולמרות סירובה, נישק הנאשם את החיילת בכוח בשפתיה ותוך כדי כך אחז בידו האחת בחזהּ מעל החולצה ואת היד השנייה הכניס מתחת לחולצה. לפי כתב האישום, הנאשם הפסיק את מעשיו רק לאחר שהמתלוננת הדפה אותו.

השופטת בית-אור החליטה כאמור לזכות את הנהג מהמיוחס לו וציינה בהכרעת הדין את גרסתו של הנאשם, לפיה עצר את המונית בצד הכביש מתוך "כוונה אבהית", ונישק אותה בלחי כדי להרגיעה.

"צעקות אינן הוכחות לאמירת אמת"

בתחילת דברי הכרעת הדין במשפט, הביעה השופטת את סלידתה מכתב האישום. "לא מובן מה מיוחס לנאשם, האם מעשה מגונה שזוהי עבירה מסוג עוון שהעונש המרבי המושת בגינה הוא שלוש שנות מאסר, או שמא מיוחס לנאשם מעשה מגונה בכוח - עבירה מסוג פשע, שהעונש המרבי המושת בגינה הוא שבע שנות מאסר. הבדל משמעותי וקריטי", ציינה השופטת.

בהמשך תקפה השופטת בית-אור את התנהלות המשטרה: "צפייה בקלטות העימות מעוררת אי-נוחות ותמיהה, בנוגע לאופן שבו נוהלו החקירות. בעימות המתלוננת קוטעת את דברי הנאשם, צועקת, מחרפת ומגדפת אותו, לא מאפשרת לו לדבר ולומר את גרסתו".

השופטת מתחה ביקורת על התנהלות המשטרה, וקבעה כי "ההקשבה לקלטת העימות היא קשה בעיקר בגלל צעקותיה של המתלוננת, שאיננה מצליחה לשכנע בגרסתה. צעקות אינן הוכחות לאמירת האמת. הנאשם אינו 'נהנה' מסבלנות של החוקרים ונכונות להקשבה. תמלולי שלוש הקלטות אינם משקפים את מה שאירע בעימות ובחדרי החקירות".

על החיילת שהתלוננה ציינה השופטת כי בגרסתה התגלו "סתירות אי-דיוקים ואפילו שקרים, שנחשפו באמצעות הראיות האחרות שהובאו. מדובר בגרסה בעייתית, שמעוררת ספק באשר להתרחשותה, כפי שתיארה אותה המתלוננת ויש לה השלכות לגבי מהימנותה של המתלוננת. מאידך גיסא, התרשמתי מהנאשם כי מדובר באדם אמין שלא סטה מגרסתו המקורית ולא נתגלו סתירות בדבריו".

עוד הוסיפה השופטת לגבי החיילת כי "התנהגותה של המתלוננת לאחר קורות האירוע, לא מתיישבת עם הטראומה שלכאורה היא חוותה. המתלוננת אישרה שלאחר שהנאשם חיבק אותה ונגע לה בחזה, לא עזבה את המונית וברחה מהמקום, אלא עברה למושב האחורי והמשיכה ונסעה עם הנאשם לבסיס. היא גם מאשרת שהנאשם לא ניסה לכלוא אותה בכוח במונית".

בסיום דברי הכרעת הדין, ציטטה השופטת בית-אור מתוך פסק דין של נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס. בתיק שעסק בנושא דומה כתב השופט גרוניס כי "בהליך הפלילי, חובה על השופט לראות עצמו 'כאילו חרב מונחה לו בין ירכותיו'. זהירות מיוחדת נדרשת באותם מקרים שבהם הרף הראייתי להרשעה הינו עדות יחידה שבצדה הנמקה. איני סבור כי המתלוננת דוברת שקר. היפוכו של דבר, סבורני כי יש ליתן אמון בדבריה. עם זאת, לצורך הרשעה בפלילים, יש להוכיח את יסודות העבירה מעבר לספק סביר".