כמה תהיו מוכנים לסבול למען אוטופיה?
קרל מרקס חשב שהדיקטטורה הולכת מרצון לקראת מותה. הפילוסוף הניח שמדינת הפרולטריון תשלים את ההלאמה וחינוך העם ותיעלם לטובת קומוניזם במובן הטוב של המילה. הוא טעה. קריאה בקלאסיקה "אפלה בצהריים" מנסה להסביר היכן
אנחנו ממשיכים להציג סוגיות שקשורות למשטרו של סטלין באמצעות ספרים. התחלנו ב"חוות החיות" ואנחנו ממשיכים עם "אפלה בצהריים" של ארתור קסטלר. לפני שאני מתחיל, אני חייב להמליץ על הספר הזה. זהו אחד הספרים הפוליטיים-פסיכולוגיים החכמים ביותר שקראתי. הספר יצא לפני שנים בהוצאת זמורה ביתן מודן ועכשיו יצא, בתרגום חדש, בהוצאת מחברות לספרות.
לטורים נוספים של אושי שהם-קראוס
"אפלה בצהריים" מספר על ימי הטיהורים הגדולים של סטלין. סטלין, שמכונה על ידי הגיבור רובאשוב, בכינוי "מספר אחת" החל להיפטר באופן שיטתי מחבריו להנהגה, אותם מהפכנים שעשו איתו, במו ידיהם, את המהפכה הבולשביקית ברוסיה, ולמעשה יצרו את ברית המועצות.
רובאשוב, גיבור הספר שלנו הוא אדם כזה. אישיות סובייטית בכירה. קומוניסט אדוק, שפתאום מוצא את עצמו מואשם בפשעים דמיוניים נגד המהפכה. הוא מושלך לכלא ומצפה לו, כך הוא יודע בוודאות, הוצאה להורג. כפעיל מרכזי, עד לפני רגע, בשלטון, רובאשוב יודע שיש שני אופנים ל"התפטרות" מגורמים לא רצויים. האחד, הוא פשוט היעלמות של ה"גורם השלילי". הוא מחוסל במרתפי המשטרה. מהגופה נפטרים והוא פשוט נעלם.
האפשרות השנייה היא לעמוד למשפט פומבי גדול ומתוקשר, להודות בפשעים הפנטסטיים ולהיות מוצא להורג. רובאשוב בוחר במשפט, והוא עושה את זה ברצון. הוא מחליט להודות בפשעים אבסורדיים, למרות שלא מענים אותו. הוא אומר כן. הוא בוחר להציג את עצמו כפושע מול המשטר שהוא בנה באהבה. הוא מוסר את חייו. לא רק שהוא יומת, הוא ייזכר תמיד כבוגד הגדול. מדוע עושה זאת רובאשוב? השאלה הפסיכולוגית הזו היא לב לבו של הספר.
על דיקטטורה של פרולטריון
הטור הזה אינו טור ביקורת ספרות. ואני משתמש בספר של קסטלר, כדי להציג את הרקע התיאורטי לזירה שבה מתרחש הסיפור וכמובן לתקופה הסטליניסטית. וההתחלה היא מרקס. לא נרחיב כאן על מרקס. תוכלו לקרוא עליו בטורים קודמים שכתבתי ובוויקיפדיה. מה שחשוב לומר כאן, ממש בקצרה, הוא שמרקס רוצה לבטל את יחסי הכוחות הדכאניים בחברה שלנו.
הוא מסתכל על המשטר הקפיטליסטי של זמנו (המון השתנה במשך הזמן והרבה כבר לא רלוונטי) ורואה שבעלי ההון הגדולים: תעשיינים ובנקאים, מנצלים את הפועלים הפשוטים (הפרולטריון). הפועלים בזמנו של מרקס חסרי כל, ובוודאי אין להם מכונות ייצור משלהם. לכן הם נאלצים לעבוד בשכר מועט, לפעמים שכר רעב, לטובת התעשיין הגדול. התעשיין מרוויח הרבה ומשלם להם מעט.
כאמור, מרקס ושותפו אנגלס, רוצים לשנות את המצב. מרקס מאמין שצריכה להיות מהפכה. את המהפכה צריך להנהיג מעמד הפועלים במדינה קפיטליסטית. הבורגנות (שלטון בעלי ההון) תתבטל לטובת שלב ביניים שלטוני - דיקטטורה של הפרולטריון. בשלב הזה הפרולטריון (מעמד הפועלים) ישיג את השלטון מידי הבורגנות,יפקיע את ההון ואת התעשייה. כל המפעלים יעברו לרשות המדינה (מה שנקרא הלאמה), ובמהלך חינוכי לימודי לאומי ארוך יתחנכו אזרחי המדינה לערכים של חירות אמיתית.
מרקס היה תמים?
אז מה יש לנו? כאן מגיע החלק האוטופי. יש לנו מדינה שיצר בכוח מעמד רמוס - מעמד הפועלים העני והמרוד (שימו לב, המצב בימינו שונה, ובחינה מרקסיסטית של החברה מחייבת ניתוח מורכב ושונה) משתלט על המדינה, מלאים את כל הרכוש הפרטי הגדול (בנקים ומפעלים) ויוצר דיקטטורה מחנכת.והדיקטטורה הזו, לפי מרקס, הולכת מרצון לקראת מותה. סליחה? נסביר. המטרה של מרקס אינה חברה דיקטטורית. רחוק מזה. הקומוניזם האמיתי הוא חברה שבה יש חופש וחירות אמיתיים לכל אדם. האנשים, כולם, יכולים להגשים את עצמם ועוני אין.
ולכן, ההנחה היא שמדינת הפרולטריון, לאחר שתשלים את תהליך ההלאמה ותחנך את העם תגווע באופן טבעי ותעלם בהדרגה לטובת הקומוניזם הזה. המדינה, שתמיד הייתה גורם לדיכוי, תתפוגג כחלק מההשתנות הלאומית פסיכולוגית-חינוכית.
ועכשיו למציאות
כל זה, כנראה, היה יפה בתיאוריה, אבל בפועל הדברים האלה הפכו לצידוקים יפים מאוד לשלטונו העריץ של סטלין. זה התחיל עוד עם לנין. תיאורית "גוויעת המדינה" הוחלפה, גם אם לא באופן רשמי, בתפיסה שגורסת העצמה של המדינה.
אולי באמצעות הצידוק התיאורטי שהמציאות הדיקטטורית היא זמנית ואולי באמצעות "המנדט" לחנך את העם לחופש, הועצמו סמכויות המדינה. במקום שתהליך פוליטי חינוכי עמוק יוביל לגוויעה של מדינה, החליטו לנין וחברו טרוצקי, שהזמן לגוויעה עדיין לא הגיע.
ולכן, הפכה המדינה לכלי רב עוצמה שמיועד להתערבות בכל רובדי החיים (הרי אנחנו רוצים לחנך ולשנות). המדינה תמצא בכל דבר. הדיקטטורה של הפרולטריון הפכה לחזות הכל והשלב הסופי נעלם או נשאר בגדר אמונה מטושטשת, שאין רצון לממשה.
אפלה בצהריים
נחזור לרובאשוב שלנו, גיבור "אפלה בצהריים". רובאשוב נמצא, מבחינה רעיונית בתוך ההקשר שעליו אנחנו מדברים. הוא חי את המתח שבין מדינה שהיא דיקטטורה של הפרולטריון. האם הדיקטטורה הזו היא לתמיד? האם יגיע מתישהו זמן האוטופיה הקומוניסטית האמיתית? כמה זמן יארך זמן הביניים הדיקטטורי? ומה מקום חינוך ההמונים?
את כל אלה שואל את עצמו רובאשוב, לא במפורש, אלא מתוך הפעולות שלו ומחשבותיו (אל תיבהלו, בספר אין שום תיאוריה. זהו ספר פרוזה מרתק, פרוזה פסיכולוגית). רובאשוב אמביבלנטי (בעל מחשבות ורגשות סותרים ומנוגדים) ביחס למספר אחת (סטלין) ולכיוון שהוא מנהיג.
הוא סולד מהדברים. הוא יודע שלא לכך התכוונו הוא וחבריו המהפכניים. אבל לבסוף הוא משתכנע ש"הירידה הניאנדרטלית" (ככה הוא קורא לסטלין ולאנשים שלו) היא חלק משמעותי בתהליך.
כן, הוא חושב. זה הזמן לשלטון חזק. אפילו שלטון אימים. והכל כחלק מהמסלול האוטופי. ואני אחד הקורבנות, הוא אומר לעצמו, אבל אני קורבן הכרחי לקראת ניצחונה של המהפכה בדרך לקומוניזם האמיתי, האוטופי. רובאשוב מודה, אלא שהאוטופיה הקומוניסטית סירבה להגיע. סטלין עצר אותה.
ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה. ניתן לפנות אליו ב-ushik42@gmail.com ולהיכנס לאתר הבית שלו www.ushi.co.il . באתר אפשר למצוא את הטורים וגם קטעים מספרי ילדים שלו ומאמרים אחרים. הוא מזמין אתכם: תכנסו, תורידו, תשתמשו, תלמדו ותנו לאחרים ללמוד להנאתם. זה בחינם.
לפנייה לכתב/ת 
