כך החמצתי את פסח
אחרי שפגשתי בישישה הענייה, בכיתי. כעסתי על עצמי. הייתי צריכה לקחת אותה לסופר ולמלא לה את העגלה. והאמת היא שהתביישתי גם בשביל כולנו. ליל הסדר מציין את הערבות ההדדית שלנו כעם. הגיע הזמן לעשות סדר בעדיפויות
כל אחד מתכונן באופן שונה לחג הפסח. יש מי שקונה נעלי חג לילדים, ויש מי שמחפשת מתנה לחמותה. אחת מתחננת לסבתות שישמרטפו על הילדים שיצאו לחופש (בלתי מוצדק בעליל), ואחר מפנטז על הגפילטע והחרוסת של סבתא שלו. אבל אלה גם אלה מרגישים איזה צורך בהתרעננות. הרגשת ההתחדשות המרחפת סביב, ממלאת את ריאותינו אוויר אביבי מחייה נפשות.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- נועם שליט: "זו הייתה יצית מצרים שלנו"
- דאגה בכיתה: למה אף אחת לא מתארסת?
- פסח 2012: עשר החומרות ההזויות ביותר
גם אני מתכוננת לכבוד הפסח, כבר חודשיים. אני לא מדברת על כל הניקיונות, מיוני המגירות או בדיקות חרכי הבית מחשש לחמץ - אלא גם על קניות בגדי החג לילדים, וההתארגנות לשבוע מצור קולינרי בנוסח אשכנז, מה שאומר בעיקר בשר, תפוחי אדמה וביצים.
סבתא, הבטחנו לך עוף לשבת
אתמול נסעתי לבני ברק כדי להשלים את מסע קניות האוכל המפרך. בזמן שחיכיתי לתורי בחנות הבשר, נכנסה
אישה זקנה, שבידה האחת מקל - ובשנייה עגלת קניות ישנה. מבט בעיניה העיד שהן כבר ראו הכל, ומרוב שימוש ועייפות הן הבהירו עד תכול. ניכר היה שהיא כבר כמעט ואינה רואה.
ביקשתי מהקצב שיפסיק לשרת אנשים ויעזור לה, לאחר שדידתה כאילו כל אחת מרגליה מבקשת שניית מנוחה. אבל הסתבר שהיא לא באה לקנות בשר לחג. היא ביקשה צדקה.
שאלתי אותה אם היא רוצה בשר, והיא רק הנהנה. ביקשתי מהקצב שיכין מגש עוף, והנחתי לה בעגלה. היא התחילה לבכות ואמרה לי סליחה. חיבקתי אותה והיא יצאה מהחנות. הסתובבתי מהר כדי שלא תראה שגם אני בוכה איתה.
בדרך הביתה התחלתי שוב לבכות. פישלתי. כעסתי על עצמי. הייתי צריכה לקחת אותה לסופר ולמלא לה את העגלה. יש לי המון תירוצים למה לא עשיתי את זה, אבל אף אחד מהם לא באמת מחזיק מים, ואני יודעת את זה.
והאמת היא שהתביישתי גם בשביל כולנו. כיצד ייתכן שאישה שמרבית חייה מאחוריה, צריכה לפשוט יד? מה זה אומר עלינו שאישה שהיא כמעט שלוש פעמים הגיל שלי, צריכה להתבייש מול פישרית בת 35? לא יכול להיות שיש לי מה לתת לה, כי יש לי מה שאין לה. הרי באיזשהו שלב בחייה היא ושכמותה דאגו לנו, עבדו, פרנסו ושילמו מסים. איפה מה שמגיע להם בתמורה?
מתי פג תוקפן של כל הסיסמאות המקסימות שדחפו לנו כל החיים בנוסח "והדרת פני זקן" ו"כבד את אביך ואת אימך"? ממתי הפכנו לקהילת אסקימוסים ששולחת את זקניה לשלג, כדי שלא יהוו מעמסה על כולם?
מאז מצרים אנחנו ערבים זה לזה
החג הזה מהווה את תחילתו האמיתית של העם שלנו. בהתחלה היה אברהם אבינו, אחד ויחיד. למצרים ירדנו 70 נפש. אבל כעת חיה, בערב שבת של לפני למעלה מ-3,300 שנים, יצאנו יחדיו 60 ריבוא. בפעם הראשונה - עם.
כשאנחנו יושבים סביב לשולחן החג, ומספרים את סיפור ההגדה לילדינו - אנחנו חוגגים לא רק את היציאה מעבדות לחירות, אלא גם את האיחוד שלנו כעם. ומה זה אומר? שנשמותינו נשזרו זו בזו לתמיד, ומאז אנחנו ערבים זה לזה.
בקיץ יצאתם לרחובות וצעקתם "העם דורש צדק חברתי". רציתם ערבות הדדית. אל לנו לסמוך על מישהו אחר כדי ליישם את האידיאלים הללו. אנחנו יכולים להאשים את הממשלה עד מחר, ולתת לפוליטיקאים להתנצח ביניהם עד מחרתיים. אבל בתכלס, זה לא ישים אוכל על שולחנם של אלה שאין להם.
אם כל אחד מאיתנו יעשה משהו שהוא לא חשב לעשות: ייתן צדקה, יניח שקית מזון מחוץ לדלתה של משפחה שנקלעה לקשיים - או ימסור בגדים לנצרכים, נהיה ראויים קצת יותר להיקרא עם סגולה.
אני יודעת שאני קצת נדושה וקיטשית. אין לי בעיה עם זה, כי אני מנסה להניע את כולנו לעשות מהלך אחד. כשכל אחד מאיתנו יעשה משהו, ויזיז את ישבנו הענוג מהמשבצת האנוכית שלו – אז נתחיל יחד את הגאולה, אמן.
חג שמח.
לפנייה לכתב/ת 
