מורשת 'הסופרנוס': הגנגסטר כוכב עליון
אמנם "הסופרנוס" ירדה מהמסך לפני חמש שנים, אבל במקומה הגיע גל של סדרות פשע עמוסות במאפיונרים חינניים. "אמפריית הפשע" ו"לילהאמר" מוכיחות שגנגסטרים לא מתים - הם רק מלוהקים לתוכנית אחרת
בעודנו מחכים לשמוע אם ברוס ספרינגסטין יואיל לבקר אותנו בקיץ הקרוב, התבשרנו כי לפחות אחד מחברי האי סטריט בנד צפוי לעשות זאת. בערך. סטיבן ואן זנדט, הגיטריסט של הבוס, יגיע ל־Yes Oh בחודש הבא עם הסדרה "לילהאמר", שעלתה בינואר השנה לשידור במקום לא צפוי: האינטרנט.
ואן זנדט מנגן עם ספרינגסטין מאז שנות ה־70, אבל אם אתם מזהים אותו, זה כנראה בזכות המאפיונר יפה הבלורית ועקום השפתיים סילביו דנטה מ"הסופרנוס". כשהגיע ל"הסופרנוס" לא היה לוואן זנדט כל ניסיון במשחק. זאת הייתה הברקה של יוצר הסדרה דייויד צ'ייס, והיא הוכיחה את עצמה. ככל שהסדרה התקדמה, שרשרת הפיקוד נטבחה ו"סיל" טיפס בסולם הדרגות.
מאז שהסתיימה מלחמת המאפיות בין ניו יורק לניו ג'רזי לא שמענו מוואן זנדט, שהצהיר כי אין לו עניין בפיתוח קריירת המשחק. אבל הנה הוא חוזר, ובדיוק כפי שזכרנו אותו: כגנגסטר.
ב"לילהאמר" - הסדרה הראשונה שהפיקה "נטפליקס", בשיתוף פעולה נורווגי ובלי שום קשר למלצר ביש המזל אחמד בושיקי - מגלם ואן זנדט את פרנק טגליאנו, מאפיונר מניו יורק שנכנס לתוכנית להגנת עדים ויוצא ממנה לכפור הסקנדינבי. אפשר לומר באופן רשמי שסיל יצא מהתרדמת. שהגנגסטר חזר.
עד לעלייתו של טוני סופרנו ב־1999, הגנגסטר נעדר מהטלוויזיה במשך תקופה ארוכה. למעשה נדמה שמאז סוני סטילגרייב ב"סוכן סמוי" המיתולוגית מסוף שנות ה־80, לא ראינו אף גנגסטר שהשאיר את חותמו על המסך הביתי. פה ושם נעשו ניסיונות החייאה: פרמאונט ניסו לחדש את "הבלתי משוחדים" בלי הצלחה, דני איילו וג'ייסון גדריק (עכשיו ב"Luck") השתתפו בניסיון לרכוב שוב על מריו פוזו עם "הדון האחרון". פושעים נראו בלי סוף בסדרות פשע, משטרה, כלא ומשפט.
חלקם אפילו היו עבריינים בכירים, בוסים ודונים: בעיר הברקת של "אוז", למשל, ישבו חבר'ה כמו נינו שיבטה ואנטוניו נאפה (מארק מרגוליס, היום הדון במיל' הקטור סלמנקה ב"שובר שורות"), שבקלות יכלו לנהל את העסקים של מר סופרנו, או להתנקש בחייו.
ובכל זאת, המאפיונר לא זכה להכרה הטלוויזיונית הראויה. איש לא התעניין בו מעבר להיותו מטרה נוחה ומושחתת לשוטרים צדקנים או מוצג אקזוטי להציב על ספסל הנאשמים. עד שהגיעה "הסופרנוס" ושיקמה את מיתוס הגנגסטר.
הטלוויזיה מפגרת אחרי הקולנוע בכל הנוגע לייצוג הולם של הפשע המאורגן.
סרטי הגנגסטרים תרמו לתרבות האמריקאית כמה מהאייקונים הגדולים ביותר שלה: ג'וני רוקו ("קי לארגו"), דון קורליאונה ("הסנדק"), טוני מונטנה ("פני צלקת"). שחקנים כמו ג'יימס קאגני, אדוארד ג'י רובינסון, אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו ובמאים כמו מרטין סקורסזה ובראיין דה פאלמה בנו קריירות מעסקי המאפיה.
הבמאים והכוכבים הכי גדולים בתולדות הקולנוע עשו גנגסטרים: פריץ לאנג, סרג'יו לאונה, פרנסיס פורד קופולה, האחים כהן, פול ניומן, ג'ק ניקולסון, ג'וני דפ. היריעה התרחבה למאפיות רוסיות ("סימנים של כבוד"), שחורות ("גנגסטר אמריקאי"), יפניות ("יאקוזה"). גם מדינות אחרות התאהבו בקסם המאפיוזי: "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" הבריטי, "נביא" הצרפתי, "ממלכת החיות" האוסטרלי. ואני כבר לא מדבר על האסיאתים (וגם לא על "כבוד" של חיים בוזגלו, אבל מסיבות אחרות).
הגנגסטרים הקולנועיים לא לקחו יום חופש מאז שנות ה־30 של המאה ה־20. כמעט בכל עשור תוכלו למצוא מספר מכובד של סרטי מאפיה ראויים לשמם, מ"פני צלקת" של הווארד הוקס ועד ל"פני צלקת" של דה פאלמה, מדילינג'ר של ג'ון מיליוס ("דילינג'ר") ועד לדילינג'ר של מייקל מאן ("אויבי הציבור"), מטום פאוארס ("אויב הציבור") ועד טומי דה ויטו ("החבר'ה הטובים").
בינתיים, בטלוויזיה נעלם טוני סופרנו לבלי שוב, אבל הגנגסטרים חיים ובועטים ויורים בטומי גאן לכל הכיוונים. נאקי תומפסון (סטיב בושמי) משתין על חוק היובש ב"אימפריית הפשע"; אייס ברנסטין (דסטין הופמן) מתאהב בסוסי מרוץ ב"Luck"; בן דיאמונד (דני יוסטון) מרוקן את כיסי המהמרים ב"מג'יק סיטי" ואליהם אפשר להוסיף טיפוסים סופרניים מובהקים כמו טום קיין מ"בוס" (קלסי גראמר); ויק מאקי מ"המגן" (מייקל צ'יקליס); וכמובן וולטר ווייט מ"שובר שורות" (בראיין קרנסטון). ממש כמו טוני סופרנו. ועוד לא הזכרנו את ברוך אסולין.
אם אתם מחפשים הוכחה ברורה לשובו של הגנגסטר, אין מדד טוב מהריאליטי. שם אפשר היה למצוא בעשור החולף תוכניות כמו "לגדול עם גוטי", "מעצר בית" (שצילם המאפיונר כריס קולומבו) ו"נשות המאפיה". בגואטמלה הרחיקו לכת וכינסו עשרה מאפיונרים בדימוס בדירה אחת, בתקווה שזה לא יגמר במרחץ דמים אלא בעסק לשטיפת מכוניות (רגע, זה לא הטריק של וולטר ווייט?).
ההשפעות של "הסופרנוס" על הטלוויזיה האמריקאית לא מסתיימות בדמות הגנגסטר. הגיבור הכוחני עם המוסר המפוקפק, או הפושע שמנסה לנהל חיי משפחה נורמטיביים, הוא רק חלק מעניין גדול בהרבה: את אפקט הסופרנוס אפשר למצוא גם בעומק העלילתי, בעירוב הז'אנרים, ברף ההפקה.
את אחד הביטויים המובהקים לעומק ההשפעה של הסדרה אפשר למצוא בפיזור הכישרון היצירתי שמאחוריה. שני הכינורות הראשונים בתזמורת של צ'ייס אחראים היום על שתיים מהסדרות המובילות בארצות הברית: טרנס ווינטר ב"אימפריית
הפשע" ומתיו וויינר ב"מד מן". להם אפשר להוסיף את רובין גרין ומיצ'ל ברג'ס, יוצרי Blue Bloods, ואת התסריטאים פרנק רנזולי ("התרסקות"), ג'ייסון קייהיל ("פרינג'") ולורנס קונר ("מג'יק סיטי"). איילין לנדרס, ממפיקות "הסופרנוס", היא המפיקה של הסדרה המדוברת החדשה של לנה דנהאם, "בנות".
היתקלות מזדמנת ברוצחים בטריינינגים מניו ג'רזי מבהירה עד כמה ליחה של "הסופרנוס" רחוק מלנוס גם חמש שנים לאחר שהלכה לישון עם הדגים. העובדה שטוני סופרנו ממשיך להשתקף לעברנו מכל כיוון - בתבונה הקשוחה של נאקי, בוונדטה קרת הרוח שמנהל אייס, בעוצמה הפסיכוטית של קיין, בחיים הכפולים של ווייט - מחממת את הלב, אבל לא בהכרח מנחמת. היא רק מזכירה כמה אנחנו מתגעגעים.
לפנייה לכתב/ת 
