ג'ונתן פראנזן מגיש "חירות" ללא תשובות

הזמן עובר, ומתברר שחלק ניכר מהאמריקנים (ולא רק הם) עדיין חושבים, מנתחים ומרגישים את חייהם לפי פרמטרים של הצלחה וכישלון. נכון, בחלק מהמקרים הצלחה אינה דבר אובייקטיבי, היא עניין אינדיבידואלי תודעתי, כך גם כישלון.

"חירות". כל כישלון הוא סיפור הצלחה

התרבות הפופולרית מלאה בסיפורים על אנשים מצליחים עצובים, אנשים מצליחים שההצלחה לא עשתה להם דבר, או החריבה את נפשם ועולמם לגמרי, וכמה עשרות שנים יש גם כישלונות מפוארים, שהפכו את כישלונם לסיפור הצלחה בפני עצמו, עם כל הסתירות המבניות שבדבר (ע"ע צ'רלס בוקובסקי). ועדיין, גם במאה ה-21, אם אתה אמריקני, אתה כנראה קודם כל צריך לחשוב על חייך ככה, וגם אם אתה לא מגלה נטייה לכך, החברה המקיפה אותך תדאג להטמיע את הנוסחה הזו לתוך המוח שלך, עם החלב של הקורנפלקס, ובעיקר באמצעות המשפחה שלך - לא משנה כמה היא מרוסקת, אומללה ובלתי תפקודית, היא עדיין תנתח את עצמה ואת פריטיה לפי המונחים האלה.

"חירות" של ג'ונתן פראנזן מתמודד עם השאלה הגדולה הזו: "מה הופך אדם להצלחה", ועם עוד שאלה גדולה: "מה הופך אדם להיות אדם טוב". על פניו, מדובר בצמד שאלות פשוטות, פשטניות, אפילו קטנוניות, אך הן שאלות מהותיות באתוס הפרוטסטנטי שכונן את הדי.אן.איי התרבותי של אמריקה. פראנזן מראה את האלסטיות של התשובה. אנו חיים בעולם מורכב, מסואב ואפור, ואולי באופן מסוים אלו כבר שאלות שבמקרה הטוב התשובות אליהן לא חד משמעיות, במקרה הפחות טוב אולי אין להן תשובות כלל. אך זה בהחלט לא אומר שהשאלות מפסיקות להישאל.

מכבש של מוסר

פראנזן ממשיך, למעשה, מסורת אמריקנית, אבל בכל זאת עולה השאלה מה הופך אותו להיות אולי הסופר האמריקני הכי דומיננטי בדור הזה, מלבד כמובן תהליך מיתוג ששיאו בסירוב להתראיין לאופרה וינפרי על ספרו הקודם "התיקונים". אז קודם כל, מה שמבדיל אותו הוא כישרון כתיבה מסחרר, ברמה כזאת שהוא יכול לתאר למשך עמודים ארוכים זיכרון ילדות משמים וחסר ייחוד של פטי (אחת הדמויות בספר) מתקופתה ככדורסלנית מצטיינת בתיכון, ובאמצעות כתיבתו להפיח בו עוצמה בלתי נהירה. הוא יכול למפות את חייה של פטי באמצעות עשרות רגעים קטנים, שגרתיים ונטולי אפטיה, ועדיין לרתק את הקורא בצורה מאלפת.

כפרפרזה על אותה בדיחה תפלה: ייתכן מאוד כי גם אם היה מעתיק את מדריך הטלפונים של גריניץ' ווילג', הוא היה הופך אותו לטקסט מפעים ומלא דמיון. פראנזן תמיד שנון (ולא בצורה מוגזמת מדי), נוקב ואינטליגנטי. הוא לא מתפתה לרגע לזלז וללעוג יתר על המידה על הדמויות שלו  - למרות שזה מתבקש. ייתכן שהוא אפילו מחבב אותן, למרות שהקורא עצמו מתקשה לחבב אותן, אולי רק את וולטר, בעלה של פטי, שהשאלה הזו "איך להיות אדם טוב", למעשה הוציאה אותו מאיזון והפכה אותו למכבש עיוור של מוסריות, עד שהוא לא שם לב את מי הוא דורס כשהוא מפלס את דרכו במושב הנהג של המכבש הזה.

באמצע החיים

וולטר ופטי עומדים במרכז הרומן הזה, זוג אמריקני באמצע חייו, עם שני ילדים. וולטר ופטי כנראה אוהבים אחד את השני, אבל לא לגמרי מחבבים. פטי היא סיפור החמצה קלאסי של אישה שיכלה להיות כל מיני דברים (למרות שלא ברור מה), ובסופו של דבר נהייתה שום דבר משמעותי, מרוקנת בקבוקי יין למכביר, ומרססת את

סביבתה בחומץ נפשי מתלקח, ומפנטזת על ריצ'רד, החבר הטוב של וולטר, עוד מימי הקולג'. וולטר עצמו עסוק בלהציל ציפור נדירה, ומתגייס למשימה הירואית סביבתית ומפוקפקת.

כדי להציל את הסיבוכון הזה, צריך לפוצץ כמה סלעים טובים כדי להגיע לפיחם שלהם, עוד המחשה למורכבותה של המציאות, וכמה שהיא לא עיוורת כמו המוסר האידיאי. הבן הבכור שלהם הוא אישיות קולג'ית ממוצעת, הוא שם את רגלו בתוך ההצלחה האובייקטיבית העסקית, וכמו וולטר, מגלה מהר מאוד את היחסיות של הטוב.

מלבד כישרון הכתיבה המסחרר, פראנזן מוכיח פה יכולת כמעט פנומנלית לספר סיפור ארוך טווח, מפתיע, מפותל ורב-ממדי. ובקשר לשאלות הגדולות של "הצלחה" ו"טוב", הוא כמובן לא מגיע לפתרון חד-משמעי, אבל הוא כן מצליח ליצוק בהן נופך מעניין, איזו נקודת הסתכלות מרעננת. וסביר להניח שהוא ימשיך לעסוק בהן גם בספריו הבאים. 

"חירות" מאת ג'ונתן פראנזן. מאנגלית: עפרה אביגד, עם עובד. 624 עמ'.