פדופילים זקוקים לטיפול, לא רק לענישה
שלא תטעו, רבים מהפדופילים רוצים להירפא מההפרעה שלהם. אבל התנאים הנוקשים שהציב שב"ס ותפישת העולם של המחוקק, לא מעניקים להם סיכוי רב למצוא מרפא להפרעה
כל פדופיליה היא תופעה מעוררת סלידה אצל כל בר-דעת. התגובה שלנו אמוציונלית, וזה מובן, אבל הרשויות בניגוד אלינו, לא יכולות להרשות לעצמן לפעול לפי אמוציות, אלא חייבות להתעמת עם המציאות הקשה. והמציאות היא שמדי שנה משתחררים לחופשי פדופילים רבים שסיימו לרצות את עונשם. חלקם לא עברו את הטיפול החיוני בכלא, שיעניק להם מרפא וייאפשר להם להימנע מלחזור ולבצע עבירות מין בקטינים.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
איפה החינוך? / נעה שפיגל
עצרו את מטס האנרכיסטים, שישלחו גלויה / חן קוגל
בעיני מומחים לבריאות הנפש, פדופיליה נתפשת כהפרעה נפשית לכל דבר, הכרוכה בחוסר שליטה של האדם על דחפיו המיניים. להפרעה הזו יש טיפול המשלב פסיכותרפיה יחד עם טיפול התנהגותי ותרופתי. כשהטיפול נעשה כהלכה, יש אחוזי הצלחה ניכרים. אבל בפועל, במערכת הכליאה הישראלית וברשות לשיקום האסיר, מעטים הם הפדופילים שעוברים טיפול שלם ומוצלח וחוזרים למוטב.
שלא תטעו, רבים מהפדופילים רוצים להירפא מההפרעה שלהם, אבל בישראל 2012, הטיפול הזה כלל לא נמצא בסולם העדיפויות של מערכת בתי הסוהר. הקריטריונים המקנים לאסיר את "הזכות" לקבל טיפול מקיף בפדופיליה (שאורך כשנתיים), כוללים: היעדר עבירות משמעת בחצי השנה האחרונה, יתרת מאסר של פחות מ-3 שנים לאסיר שאינו בסבב חופשות, ו-5 שנים לאסיר בסבב חופשות, היעדר צורך בפיקוח פסיכיאטרי וניקיון מוחלט מסמים.
בתנאים נוקשים שכאלה, הרבה מאוד פדופילים לא זכאים לטיפול ומוצאים את עצמם משוחררים לחופשי כשהם סובלים מאותה הפרעה שאיתה נכנסו לכלא, ובאותה עוצמה בדיוק. כשהם משתחררים מהכלא אחרי מספר שנים, הם הופכים לפצצה מתקתקת ברחובותינו.
זו לא הטבה, זה שירות להגנת הציבור
השיקולים שהובילו לקביעת הקריטריונים הללו משלבים שיקולים כלכליים, יעילות טיפולית ועניינים משמעתיים, אך הם לא עומדים בקנה אחד עם צרכי המציאות. גם אסיר שיש לו בעיות משמעת זקוק לטיפול, ולכל הורה בישראל יש אינטרס ממעלה ראשונה שאותו פדופיל יקבל את הטיפול הזה, על מנת שילדינו יהיו מוגנים יותר ביום השחרור שלו. משום מה, השב"ס מתייחס לטיפול בהפרעה נפשית כאיזושהי "הטבה" - פרס שתינתן רק לאסירים עם התנהגות טובה. לא מובן מדוע אין הסתכלות בראייה רחבה יותר: שיקום אסירים כחלק מתפקידו של השירות להגן על הציבור מפני עבריינות.בעיה נוספת שמתעוררת בעקבות מדיניות זו היא שמי שנמצא בהליך טיפולי לא יוכל לקבל שחרור על שליש ולהשלים את הטיפול בחוץ, כך שהוא למעשה נענש על רצונו להיות מטופל. ברור שהדבר מהווה תמריץ לפדופילים להימנע מטיפול, כי מי ירצה להמשיך לשבת בכלא מיוזמתו?
שירות בתי הסוהר מקיים את תפישת העולם של המחוקק, המחלחלת מטה גם אל יתר הרשויות המטפלות באזרח: חינוך, רווחה, בריאות וכדומה. לנוכח הסטטיסטיקה הגרועה לגבי פדופילים משוחררים החוזרים לסורם, טוב יעשה המחוקק אם יגדיר בחוק את הפדופיליה כהפרעה נפשית הניתנת לטיפול, מה שיאפשר בניית מסגרות והמצאת משאבים לטיפול מלא ומקיף בפדופילים המורשעים.
המחוקק והרשויות צריכים לראות לנגד עיניהם את ביטחון הציבור, כמו גם את צרכיהם של הפדופילים, הזכאים לשיקום. תשומת הלב והמשאבים צריכים להיות מופנים למערכי טיפול ושיקום ולא רק להחמרת הענישה. ואולי בסוף, כמו בישראל, גם לזה תידרש מחאת הורים ויציאה לרחובות.
עו"ד נוגה ויזל עוסקת בתחום הפלילי ומייצגת בעבירות מין.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
