העם שלא ידע לשאול
המחאה החברתית איפשרה לכולנו לדמיין מציאות חלופית, טובה יותר, אז למה רבים מעדיפים עדיין להאמין שמי שדופק אותם, בעצם עושה להם טובה?
תודה לך, סטנלי פישר דה-לה-שמאטע, שהצלחת לספק הסבר מרגיע על אף היעדר נתונים ומידע. על הדרך, גם הדגמת את הדפוס הטיפוסי של מי שאינו יודע לשאול - דפוס קורבני שנעמד תמיד לצדו של המקרבן, מתרץ אותו, מונה עשרות הנחות "הגיוניות" למצב המר כי הוא מסרב לקבל את הסיבה הבסיסית וההגיונית מכולן: פשוט דופקים אותך.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
מה אנחנו יודעים על ישראל? / צ'אז ניוּקי-בורדן
לא משרת בשטחים, אבל לא בוגד / עידו רוט
קראו עוד על הסיפור האמיתי מאחורי ההתייקרויות בחג הפסח / אסף רוזן
אתה לא לבד. מיליוני ישראלים, בוגרי פדגוגיה ושירות צבאי, למדו לבטל עצמם מול סמכות, אפילו המגוחכת ביותר. מהפקיד בעירייה ועד ראש הממשלה, הישראלי למד להרכין ראש ולציית בשקיקה. האם מדובר בסוג של אינפנטיליות של מי שנשאר עם תודעת בית-ספר, לפיה המבוגרים תמיד צודקים ועושים הכל לטובתנו, גם אם אנחנו לא מבינים אותם? או אולי זאת עצלות, כי הכרה בכך שהמצב דפוק תחייב אותך לפעול. ולמי יש כוח לפעול בחום הישראלי.
שמרנים מפוחדים
יש לזה כמובן גם הסבר מדעי. מחקרים הראו שאנשים מזהים את הקיים, עם ה"טוב", רק מעצם היותו קיים, גם אם ההיגיון מוכיח שהוא עדיף פחות. זוהי למעשה תמצית השמרנות: הפחד משינוי, הפחד מהאחר. בחסות הפחד הזה, פוליטיקאי משופשף וציניקן נתפש כצודק ואמין ואילו סטודנטית צעירה לקולנוע מסומנת כאנרכיסטית מסוכנת, רק כי העזה לפקפק בסטטוס קוו. כמה פעמים ניסיתם להסביר להוריכם דבר שקשור במציאות הישראלית, והם פשוט סירבו להאמין שאלו הם הדברים? כמה פעמים שמעתם הסברים על עוולות כלכליות שהסתכמו ב"ככה זה" ו"רצון השוק", למרות שהידע ההיסטורי והכלכלי של המסביר שואף לאפס?
אבל יש גם נקודת אור: מחקר שבדק את הנטייה הזו לפני מספר שנים, הוכיח שאם מאפשרים לאדם לדמיין מציאות חלופית, הדמיון הופך להגיוני והאלטרנטיבה לרצויה ונחשקת. זה היה הסיפור של קיץ 2011: החשדנות של הציבור בימיה הראשונים של המחאה הפכה לתמיכה גורפת מהרגע בו ססמאות הצדק החברתי התגבשו לאלטרנטיבה ריאלית.
גם אחרי הקיץ, ההכחשה של עם ישראל בנוגע למצבו האמיתי שזורה בכל רבדי החיים. מדינה, שעל פי כל קריטריון - בטחוני, כלכלי וחברתי - נמצאת במצב קטסטרופלי, מצליחה לככב בטבלת דירוג האושר העולמי. זו לא עדות לאופטימיות יהודית אמיצה, כפי שרבים מכם רוצים לחשוב, אלא לתודעת עבד נרצע. כי המנטרה "למרות הכול, הכי טוב בארץ" מתעלמת מכך ש"למרות הכול" מכיל את כל הדברים החשובים: חינוך, תעסוקה, ביטחון, שוויון, נקיון כפיים.
יציאה מבערות לחירות מחשבתית
חונכנו לאהבת הארץ באופן עיוור עד כדי כך שכל ביקורת נתפשת כבגידה חמורה או כציניות נלוזה. "בכיין", תטענו, "כדאי שתגיד תודה. אין עוד מקום כמו מדינת ישראל עבור העם היהודי". צודקים, אבל מעולם לא יצאנו נגד מדינת ישראל, אלא נגד המדרדרים אותה לתהום. נגד מי שחצב פערים עצומים בחברה, מוכר את עצמאותנו הכלכלית, מפקיר את בריאותנו ואת חינוך ילדינו. הם לא מייצגים את המדינה, אבל הם הסטטוס קוו, ואתם, השמרנים המפוחדים, מטפחים ומעודדים אותם. הדור של ההורים שלנו כבר איבד את היכולת לשאול, וגם הדור שלנו מתקרב לשם במהירות.
בהגדת פסח שקראנו בחג, לא במקרה ממוקם הבן שאינו יודע לשאול בתחתית הרשימה, אפילו מתחת לרשע. שכן הרשע לפחות משתתף בדיון, בעוד השמרן מתכנס באדישותו. את יציאת מצרים ניתן לקרוא גם כסיפור היציאה מבערות לחירות מחשבתית, אבל כפי שהפרידה מפרעה הולידה נדודים קשים במדבר, כך גם הפרידה מהסטטוס קוו מרתיעה את העם הישראלי. הרוב מעדיף להמשיך לחשוב על טובת בעלי ההון ולהאמין שהפוליטיקאים בחרו את דרכם מתוך פילנתרופיה ואהבת הארץ, במקום אופרטוניזם ואהבת הכוח.
כי עבדים היינו ועבדים נשארנו, מתפללים למעט מן שיפול מהשמיים, במקום לקום ולמרוד. בראש הפירמידה, חכמים ורשעים מעמידים פני תם וסומכים על כך שתמשיכו לא לשאול. כי שאלות מובילות לספקות וספקות מובילים לדמיון. והיכולת שלכם לדמיין מציאות חלופית מפחידה את המולך יותר מהכול. עדיף שתחשבו על עצמכם, גם אם זה מנוגד ל"היגיון הכלכלי", כי את ההיגיון הזה יצר מי שמרוויח ממנו. מספיק להציץ בתלוש המשכורת כדי לגלות שאלה לא אתם.
שלמה קראוס, עיתונאי ומשורר, מפעילי המחאה החברתית. לקריאת כל הטורים שלו - בעמוד הבא .
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
