ניצול שואה בודד: "הקצבה בקושי מספיקה לאוכל"

"הוא מציל אותי, נלחם בשבילי יום ולילה, מביא לי אוכל ובגדים. אחר כך אנחנו מדברים וזה נותן לי כוח להמשיך". יהושע ברקוביץ', יליד רומניה וניצול שואה ערירי בן 78, מעיד על קשריו עם דרור מדמון, מתנדב בן 60, מפעל צדקה של איש אחד, שהפך עם השנים לבן משפחה ממש. ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, חוצה לראשונה מספר ניצולי השואה העריריים את קו ה-10,000, שמהווים כחמישה אחוזים מכלל הניצולים.

לפי נתוני הקרן לרווחת ניצולי השואה, 110,160 מהניצולים מוגדרים "בודדים" - ניצולים שחיים לבד בביתם: אלמנים, גרושים, רווקים או עריריים. לראשונה תחת הגדרה זו נתונים יותר ממחצית הניצולים.

עוד עולה מהמחקר כי תשעה אחוזים מהניצולים גרושים, 43 אחוז אלמנים ושני אחוז רווקים. 60 אחוז מכלל הניצולים שמטופלים בקרן מדווחים על תחושת בדידות בתדירות גבוהה, גם אם הם אינם מוגדרים "בודדים". בקרן אומרים כי הניסיון מלמד שנתון זה משקף את המצב בקרב כלל הניצולים. בנוסף נרשמה עלייה של כארבעה אחוזים - עוד כ-5,000 ניצולים, במספר הניצולים שמתגוררים במוסדות ללא משפחותיהם ביחס לשנה שעברה.

יהושע ברקוביץ' ודרור מדמון(צילום: הרצל יוסף)

כשהיה בן עשר, הופרד ברקוביץ' מהוריו. "שלושה ימים נמשכה הנסיעה ברכבת עד שהגענו למחנה עבודה בקצה השני של המדינה. עבדנו בבית חרושת", סיפר. "הייתי רק ילד קטן והייתי צריך לסחוב שקים עם מלט שחור, 50 קילו. השומרים היו צועקים ומרביצים".

העבודה במחנה הותירה אותו עם נכות שהשפיעה על המשך חייו. הוא התאחד עם הוריו ועלה עמם לישראל, אך לא הקים משפחה משלו. בארץ עבד כפועל במספר חברות. "דברים התקלקלו ואני נותרתי ללא פנסיה", אמר בכאב. "אני מקבל 2,600 שקל קצבת זקנה והבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי, שמספיקים בקושי לאוכל".

יהושע סובל מלקות ראייה חריפה וממספר מחלות. בשנה האחרונה, הידרדר מצב בריאותו לאחר שנפל בביתו שבבאר שבע ואגנו נשבר. "להיות לבד זה קשה, זה לדבר רק עם עצמך. לפעמים אני חושב בקול רם כדי לא להרגיש לגמרי לבד". הוא מעיד כי האחות הסיעודית שמטפלת בו, יחד עם דרור, "אלו שני האנשים היקרים לי ביותר בחיים, זה כל מה שיש לי".

המטפלת צוברת במהלך השבוע 25 שעות סיעוד, שמהוות את הסיוע היחידי שברקוביץ' מקבל מלבד הקצבה. "אף פעם לא תבעתי הכרה כניצול שואה, לא חשבתי על עצמי ככזה ולא הייתי צריך עד השנים האחרונות", הסביר.

"המחיצות נפלו"

"הגוף שלו שבור וכואב, אבל הוא חד וצלול", הדגיש מדמון, תושב להבים ואב לשלושה. הקשר ביניהם החל לאחר שהגיע להתנדב באגודה לקשיש. "מהר מאוד נקשרנו. המחיצות נפלו ויהושע הפך לבן משפחה שלי".

מלבד הטיפול בברקוביץ', פעיל מדמון בעוד מספר מיזמי התנדבות וסועד גם חולי סרטן סופניים ב"הוספיסבית". לפני שמונה שנים חלה בלוקמיה, עבר טיפולי כימותרפיה והשתלת מח עצם. כששרד והבריא, החליט לשנות את חייו וזנח את עיסוקיו הקודמים בענף המזון וההסעדה. "המחלה שינתה לי את החיים. ידעתי שכשאבריא, אתרכז באנשים אחרים. אני יודע מה עובר אדם חולה שחסר את מערכת התמיכה המשפחתית והחברית שאני זכיתי לה".

"עם כל העזרה, הוא עדיין חי בעוני"(צילום: הרצל יוסף)

הקשר בין השניים הדוק - שיחות טלפון על בסיס יומי ולפחות שניים או שלושה ביקורים בשבוע. דרור דואג למזון, לביגוד ולשמיכות, השיג מכונת כביסה מתרומות, משתדל לכסות את המינוס שנוצר בבנק, ומנסה להסדיר את בעיותיו של יהושע בנבכי הבירוקרטיה מול הבנק ומול הביטוח הלאומי.

כשיהושע שבר את האגן, היה זה דרור שסעד אותו. "עם כל העזרה, הוא עדיין חי בעוני.

 הוא צריך מישהו שידאג לו וכדי לעזור לו אני מוכן גם לקפוץ ממגדל אייפל", אמר דרור. "המדינה צריכה לעזור לו יותר. לאף אחד לא מגיע להזדקן ככה, בטח לא למישהו שעבר את מה שהוא עבר".

קשר שנוצר לאחרונה עם הקרן לרווחת ניצולי השואה מעודד מעט את המתנדב. "שינוי צריך לבוא מהר". ניצול השואה מוסיף: "בינתיים אני שורד, מזל שאני חי אבל חוץ מזה אין כלום. משפחה כבר לא אקים, אבל אני מבקש מינימום קיום, לחיות בכבוד ולמות בכבוד".