"הכלה היהודייה": הגר דורון בפצצת אנרגיה

"הכלה היהודייה" הינו סיפור פורץ גבולות ומצחיק, שבוחן את המציאות המדוברת הנורמטיבית המדווחת ואת מה שמאחוריה. הגר הים, גיבורת הרומן, חוזרת אחרי שנים של מגורים בדבלין לתל אביב לדירה ברחוב רמברנט - בעודה מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם בחור המכונה "הסנדק" והוגה את משתנה האנטי-פמיניסטית תוך כדי שבירת מוסכמות, על רקע נופה של תל אביב הליברלית והיצירתית.  

"הכלה היהודייה". משנה אנטי-פמיניסטית

זהו ספרה הראשון של הגר דורון, 36, דוקטורנטית להיסטוריה ששווה לגור בארץ אחרי שנות מגורים בדבלין.

אינטרודוקציה

רמברנט 43 שבה הדברים אמורים אינה שונה משאר בניינים תל־אביביים באזור ההסתדרות הישנה: יש לך את הזקנים שלך, יש לך את הצעירים המחוכמים, והם כולם מאורגנים בסימביוזה אורבנית של אופניים במעלה המדרגות ומשלוחים פעוטים מהסופר הקרוב. אני גרה בקומת הקרקע המשופצת (מאוד יפה עשינו), שאותה ירשנו מסבא גרישה. שכר הדירה מסובסד. אל גרישה נחזור, אתם חייבים להכיר אותו, סטאלין היה משחק ילדים לעומתו. היום, כשהוא איננו, זה היה עשוי להיות משעשע.

לשבת מולו היה פחות משעשע. היו לו עיניים אפורות כברזל (במציאות הן היו תכולות אך ענני החרדה שהוא ייצר אצלי הותירו רושם מטאלי מובהק). הוא היה יכול להחזיק אדם מולו שעות אם רצה בכך, והיה יכול לענות אותו כענות חתול את טרפו שזה עתה נלכד בין כפותיו. הכול מכוונות טובות, כמובן. בסוף הוא ירשום צ'ק, אבל לפני זה על החיה האומללה להתפתל. שעות, כאמור.

דירה זו של גרישה היתה המוזיאון שלו, ובה הוא שמר על ניירותיו שהיום אנו יודעים שהם חסרי ערך אלא אם כן אתה סנטימנטלי להתפקע, סממן של ציונות כלשהי הדבֵקה בכל פרט מינורי כהצדקה למקרה שיום אחד יחזרו הבריטים ויגידו משהו. לאחר הגירושים מסבתא רחל - מה שהיה חסר תקדים לזמנו והעיד על חומרתה של מערכת היחסים דאז כמו על רמת הנוירוזה של בני־הזוג כל אחד כשלעצמו - היגר גרישה לארצות־הברית.

שם הוא חי חיי מהנדס שאמנם בנה את טבריה, אך גם יודע איך מנהלים מרכז קניות או שניים סבירים בגודלם בניו־ג'רזי. ורמברנדט שלנו - בביקוריו בארץ הגיע אליה מדי בוקר כאל משרד שמתנהלים בו עניינים והיה יושב בה שעות, מעיין בקפידה בניירותיו שהיו נעולים בארונות ברזל ובארגזי עץ ונפתחו רק בנוכחותו - כל אלה מוקפים כדורי נפטלין שריחם הספיק כדי להוציא את התיאבון מנכדיו כפואי השד שהתייצבו במשמרות להוציא אותו לארוחת צהריים.

הוא אהב אוכל מזרחי, זה נראה לו אקזוטי. בשאר השנה עמדה רמברנדט ריקה, ממתינה לו, ומדי פעם אנחנו הנכדים קפצנו מדירותינו השכורות לראות אם לא התפוצץ איזה צינור ואם לא גנבו את הדירה ממקומה, ולערום בפינת החדר הגדול גופות של ג'וקים. הוא לא היה כולו רע, סבא גרישה, אבל הקושי שהיה בו הספיק כדי להכתים רושם של עדנה, ודווקא היתה בו כזו, אך מזן רוסי טהור, עדנה שאינה מוכרת לנו כמעודנת והיא תאבד בתרגום. ראיתי אותו נופח את נשמתו, הייתי איתו לצד מיטתו בבית־החולים כשעיניו נסתמו באור מוזר. לא ידעתי מה הרגשתי אז ועד היום לא אדע. נתנחם בכך שהוא לא היה לבדו כפי שהיה בשעות הארוכות של עיון בניירותיו ברמברנדט. אין בכוונתי לחוס עליו, הוא לא חס עלַי.

איני בטוחה שאני מרוצה מנטייתי זו לשבת ולכתוב. שהרי איני רואה עצמי כלל כבדרנית שתפקידה לשעשע איש - אין זה עיסוק אצילי, וכל סופר הוא גנב וזונה. אין זו גם תחושת שליחות שמייצרת הנטייה המגוחכת הנ"ל. אני מתייחסת אליה יותר כאל קומפולס שאינו רצוי ועם זאת בלתי נמנע. בואו נניח שיצאתי מדעתי ואִמי הגראפית, לאחר שתמצא בשגגה את הדפים האסורים, תזעק מזועזעת אל חלל החדר: "קטרינה ניקולייבנה סטרוגנובה! שוֹמוּ שמיים, את לא מתביישת?!" ואז היא תתלונן עלַי ברִתחה בפני אבי הגראף (והיא מדברת עלַי בגוף שלישי בנוכחותי): "כאילו בכוונה להכעיס, כאילו שמה לה למטרה להרוג את אִמהּ! כוחותיי אוזלים, כבוד הגראף, אינני יכולה לערוב לבתך יותר!" ואבי הגראף יחייך אלַי בנזיפה מבעד לעיתון כי אני מחמדו הדיאבולי, וכי גם הוא משתעשע כהוגן כשהיא כמעט מטפסת על הווילונות הכבדים מרוב בעתה מעיסוקיי ומן השירה שאני קוראת ולא במחשכים.

גם מי שהיה הסנדק שלי בזמנו לא היה מרוצה מהכתיבה שלי, בסופו של דבר. לא רק שהיה לא מרוצה, אלא גם הוקיע אותי בשאט נפש בפרהסיה. הוא אמר שאני סתם כּוּס, שאני זונה מהאיומות ביותר ושהוא המום - פשוט המום - מהתנהגותי הפרועה והלא־מוסרית.

אודה ואתוודה: אמנם אני חתיכת ציפור קשוחה, אבל ההדף מעוצמת הוקעתו הפיל אותי אחורה אל הקיר ולמטה אל הרצפה. קרסתי תחתַי, בלי צחוק. אפשר להוציא בחורה מדעתה הטובה עם כאלה טריקים, איזי פּיזי. אם המלכה המכהנת היתה זו מארץ הפלאות ראשו היה מותז, זה ברור לי.

בהתחלה הוא שאל אותי אם אני צריכה עזרה בכתיבה, הוא קצת הבין בזה ואולי ראה מה מולו. על כך עניתי, ייתכן שאף נבחתי: "אני לא צריכה שום דבר מאף אחד ואת זה שאני יודעת לכתוב אני יודעת מגיל צעיר, רק אין לי חדר משלי ואני לא רוצה לדבר על זה." טוב, זה לא היה מדויק. אני הייתי גורה מאוד יהירה כפי שבטח משתמע מנביחתי והוא דווקא די עשה לי חדר בסופו של עניין, מרגיז אך הוגן להודות. עד היום אני לפעמים מתגעגעת לשמוע אותו אומר, "לא אפריע יותר. תכתבי." (הוא היה מפריע לי לפעמים ועוצר לי את השווּנג. אתם לא רוצים לדעת למה, תאמינו לי.)

נורא אהבנו את זה: הוא היה נותן לי מטלות ותוך זמן קצר היו נכתבים טקסטים שהשתפרו

בעקומה חדה ואפשר לומר שמול עיניו נוצרתי. הוא אהב את הסיפורים שלי ואני אהבתי לספר לו אותם. פייר - נטרפנו מזה. וכשהוא שמר עלַי לא פחדתי, ויחד גילינו שאני דווקא כותבת לא רע מפה לשם, על אף הבוז הקל שהיה לי בזמנו כלפי כל טקסט שמוצאו אינו באקדמיה.

כשניסיתי לכתוב בלי שהוא שמר עלַי הרגשתי שתכף תיפער תחתי תהום והייתי נבהלת ומפסיקה, בלעדיו זה פשוט לא עבד.

תחת השגחתו כתיבתי התפתחה במהירות כמחלת נפש. הוא היה הקורא הטוב ביותר שלי, הוא היה קורא מחונן. יכולת ממש לשמוע אותו קורא, זה נדיר. רמברנדט נהפכה אז לאחוזת Sans Souci שהשאיל לנו פרידריך הגדול למשך החורף כשהוא לא שם, ואנחנו התרוצצנו במרחביה בכותנות לבנות שאותן הסרנו רק כדי להתנות אהבים וגם את זה לא תמיד הספקנו, אישונים מורחבים והכול, גיליונות נייר עפים לכל עבר ומשרתים אחוזי פלצוּת רצים לסדר אחרינו את הבלגן.

כשכל זה קרה לנו אני לא הרגשתי כמו זונה ולא זכור לי שמכרתי את עצמי אבל הסנדק היה החכם באדם בעיניי, אז אם הוא ככה חשב זה דבר שחִייב את תשומת ליבי התהומית. זו היתה חובתי לבדוק אם זה נכון או לא וזה גם עִניֵין אותי באובייקטיבי סתם שאני אדע לי, ואני מזמינה אתכם כאן לבדוק איתי כי זו האשמה רצינית ואין לקחת אותה בקלות ראש. חלילה לי. האם אני זונה או לא? בסוף נחליט ביחד כי אם אני עכשיו אגיד סתם "לא" זה לא נחשב וגם פתטי. עוד לא החלטתי בעצמי. אבל אני מתחייבת בפניכם שאכבד כל פסק דין שנגיע אליו ביחד כי אני תמיד שומרת את זה אמיתי.