על מי אני חושב בצפירה

ישי לפידות

פסח שנת 1975, זמן לא רב אחרי המלחמה הנוראה ההיא.

אבא, שכיהן כסגן הרב הפיקודי, מודיע שאת "ליל הסדר" השנה אנחנו עושים בבסיס תותחנים שממוקם ב"מעבר המתלה". קו הגבול המצרי-ישראלי שנכבש כמה חודשים קודם לכן בדם ובנפש על-ידי הכוחות הישראלים, בצפונו של חצי האי סיני.

• הצטרפו לפייסבוק של ynet יהדות
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• ליום הזיכרון: צפו בסרט "טופו"
• הרב זאב קרוב: לא שואל למה זה קרה לנו
• חידון התנ"ך: סלמאן אבו רוכון שואל על הכרמל
  

אחרי טיסה מטלטלת ב"הרקולס" צבאי ורעשני מלוד לרפידים, ועוד נסיעה של שעתיים בג'יפ מקרטע בינות לדיונות מדבריות ושוממות, אנחנו מגיעים לשום מקום שנקרא "בסיס תותחנים קדמי". למרות שהייתי בערך בן 6, מכל הנסיעה ההזויה הזו אני בעיקר זוכר את החיוך של רמי, חייל גבוה וחייכן שעמד בש.ג וערך לנו "קבלת פנים" שכל-כך היינו זקוקים לה אחרי השעות הארוכות בדרכים. בחמש דקות נתן לנו רמי להרגיש כאילו הגענו למלון חמישה כוכבים באילת או תל אביב ולא ל"חור" בסוף העולם.

תשומת הלב שלו הופנתה אליי מיד בהתחלה. "יש לי אח כמוך, בדיוק בגילך בבית, רחוק בהרצליה..." הוא אמר, ומשהו בעיניים החייכניות שלו פתאום היה עצוב. אחרי שעזרתי לאמא לפרוק את המצעים שהבאנו מהבית למיטות השדה בקראוונים, ביקשתי מאבא לחזור לעמדת השער לבקר את רמי. אני הייתי ילד בני ברקי קטן בן 6, בודד בלב בסיס צבאי אי-שם, רמי היה חייל צעיר ומלא געגועים לאחיו ולמשפחה. טבעי שהתחברנו למרות הפרש גילים ורקעים שונים...

בערב, בזמן שירת "אחד מי יודע", ביקשתי וקיבלתי רשות לעבור מ"שולחן הכבוד" של אבא ומפקד הבסיס, לשולחן של רמי ושאר החיילים. אחרי זה כבר כל הבסיס ידע על "החברים החדשים": רמי הגבוה והבן של הרב מבני ברק. לאחר החג  שבנו לביתנו. רמי עוד היה לי בראש כמה ימים, אפילו ביקשתי מאבא לשלוח לו גלויה, אבל התברר ששכחנו לקחת מרמי שם משפחה או כתובת...

עברט עוד שבועיים-שלושה, ושבתי ושאלתי את אבא, אולי סוף סוף הוא מצא איך אוכל להשיג את רמי, החבר שלי. אבא הסתכל עליי במבט משונה. מבט שגם ילד בן שש מבין שהוא לא טומן בחובו בשורה טובה. "לא רציתי להגיד לך... לא רציתי לצער..." התחיל אבא בשקט.

בלי להבין מה, הבנתי שאני לא רוצה לשמוע את ההמשך. "לפני שבועיים..." אבא התקשה בדיבורו, "יצרתי קשר עם מפקד הבסיס... שאלתי איך אני מגיע לרמי... אמרתי שאתה מתגעגע אליו ורוצה לשלוח מכתב... הוא סיפר לי בצער שרמי נהרג במהלך פעילות של הגדוד, שבוע אחרי פסח...".

רמי הגבוה ז"ל. עד היום הוא חלל צה"ל הכי אלמוני והכי קרוב שיש לי.

הרב דוד סתיו

על גדי רז שנקצח על-ידי מחבל ששבה

קשה לבחור בין הדמויות המתרוצצות במוחי בעת שאני נעמד בצפירת הדומיה. הפרצופים מציצים מבית המדרש, מהשכונה, מתנועת הנוער ומעלים בי זיכרונות על אלו שאהבתי כל-כך להיות במחיצתם. הנה דמות אחת מציצה ולא נותנת לי מנוח.

בעת שלמדתי בישיבת "מרכז הרב", נכנס לחדרנו בפנימייה בחור חדש שחיפש מיטה פנויה. הוא נראה מבוגר מגילם הרגיל של בחורי הישיבה,

וממילא עורר מיד עניין סביבו. התברר שהוא הגיע אלינו באמצע החיים, אחרי שכבר בנה בית והיה מושרש באדמת העמק, באחד הקיבוצים בעמק בית שאן. לא מסלול מקובל באותם הימים.

גדי רז ז"ל, בחור גבוה ורזה, עיניים טובות ותמימות, התיישב על המיטה וענה בשמחה לשאלות המתעניינות של החברים. מנין הגיע, לאן הוא הולך ומה בעצם הוא מחפש בישיבה. גדי היה סמל לצניעות, רגישות ועדינות, לצד עמידה נחושה על אמונותיו ומחשבותיו. הוא נהרג במלחמת לבנון הראשונה, לאחר שיחד עם חבריו שבוּ קבוצת מחבלים. ברוב טובו נענה גדי לתחינה של אחד הרוצחים, שביקש ממנו מים לשתייה.

בעת שגדי התקרב אליו, ניצל הרוצח את המצב, שלף נשק והרגו. בכל עת שעולה בחברה שאלת מוסריותו של צה"ל, אני מספר על גדי, שבשבילי הוא סמל למוסר ולטוב.  

דני הירשברג

על האח יצחק, שנפל בממלחמת שלום הגליל

לעולם לא אשכח את הבוקר שבו התבשרנו כי יצחק אחינו נפל, את הבוקר שבו הפכנו ל"משפחה שכולה"... שום דבר מאותו יום מר ונמהר לא חזר להיות כפי שהיה קודם.

אך הכאב והצער אינם עומדים בעיניי במרכזו של יום הזיכרון. כשאני חושב מה הייתי רוצה שיזכרו מדמותו

של יצחק, אני מבקש  להעלות על נס את העובדה שהוא יכול היה להיות במקום אחר: היה זה מיד עם סיום הטירונות, ויצחק נשלח להצטרף לקורס חובשים. אלא רגש פנימי בתוכו, איזו דרישה מוסרית שפיעמה בו, אמרה לו שאין זה הזמן המתאים, כרגע יש מלחמה וזקוקים לך שם.

הוא עזב את כל הרצונות והשאיפות הפרטיות והצטרף אל הלוחמים בחזית, הוא השאיר מאחוריו חלומות של נער תמים, משפחה, חברה, נעורים... הוא בוודאי ראה בכך... ציונות. במותו, כמו בחייו, הוא השאיר לנו צוואה. יש דברים שהם "גדולים מהחיים" ומצווה למסור עבורם את החיים. אנו חבים לו ולשכמותו את חיינו. זיכרון אמיתי הוא לדעת שאנו חייבים להצדיק את מותם. אנו חייבים להיות יותר טובים.

עקיבא שמואלי

על החברים מהנגמ"ש ועל עמיחי מקורס קצינים

בכל שנה בזמן הצפירה אני חושב על שני דברים: הראשון, הם חברי שנספו באסון הנגמשים. חברים מפלחה"ן גבעתי שהנגמ"ש שלהם התפוצץ בעזה. זה

היה אירוע קשה, וכל המדינה הזדעזעה. ברגע אחד נעצרו חייהם של כמחצית מחברי הצוות. השני הוא חברי עמיחי מרחביה, שנהרג במלחמת לבנון השנייה בקרב בבינת ג'בל.

עמיחי היה חברי לצוות בקורס קצינים. הייתה לו אישיות מיוחדת ומקסימה. הוא היה כנה וחינני בצורה יוצאת דופן. לאחר שנהרג, פשפשתי בחפציי כי זכרתי שכתב לי משהו ולא זכרתי בדיוק מה. כשמצאת, קראתי ונמלאתי צמרמורת: "עקיבא, זכור שחברה היודעת על מה היא הולכת להילחם, כבר ניצחה במלחמה".

היינו בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה וזה כל-כך התאים לאווירה ששררה בארץ. ראיתי זאת כצוואה ומיהרתי לקיימה. הקראתי את זה לחיילי בגבול לפני שנכנסנו אנו ללחימה, באותה המלחמה.

המחשבה שחייהם נגמרו כל-כך מהר לפני שהספיקו לחיות ממש – להתחתן, להוליד ילדים ולחוות המון דברים קשה לי מאוד, ואני חש מועקה גדולה על כך. לעתים אני חש נקיפות מצפון על שהמשכתי הלאה. תמיד אחשוב על החיוך שלהם שנשאר בזיכרוני. חיוך נצחי.

ציפי חוטובלי

על יעקב חוטובלי, קרוב משפחה שנפל בצידון

יעקב (יאשה) חוטובלי, הוא בן דוד של אבי, שנפל במלחמת שלום הגליל, בקרב בצידון. לא זכיתי להכיר אותו אבל תמונתו היתה מונחת בביתה של סבתא שלי, ופניו זכורות לי היטב. פנים עדינות של חייל בן 19, לוחם אמיץ בגולני, שגויס למלחמה ומשפחתו כלל לא ידעה שנשקפת לו סכנת חיים.

שלושה חודשים לא ראו אותו בבית במהלך המלחמה, והקשר היחיד שנוצר עם החייל בחזית עבר דרך מכתבים. זמן קצר לפני הקרב

האחרון נפצע יאשה, והועבר לשיקום, ומיד אחר כך חזר להילחם. וכל זאת בלי לראות את ההורים. בלי לדבר עם האחים.

למעשה, הסיפור של יאשה הוא סיפור גבורתם של אלו שעלו לארץ ותוך זמן קצר הצטרפו לכוח הלוחם של מדינת ישראל. יאשה עלה לארץ עם כל משפחתו בשנת 1972. הוא היה נער וחייל שכולם אהבו, מסור ועם כוח נתינה אינסופי - שנתן את חייו למען המדינה החדשה שלו. משפחתו עברה תוך זמן קצר ממעמד של עולים חדשים למעמד של משפחה שכולה.

בשם כל אותם חיילים עולים, שנצרפו בכור ההיתוך של המדינה באופן הכואב ביותר, בשם גבורת המשפחות שלהם, נזכור ללמוד את תכונותיהם הנעלות, ואת תולדות חייהם הקצרים, שבהם גרעין הזכות שלנו לארץ הזאת. יהי זכרו ברוך.