מגלות לתקומה בעין המיסטיקה

סיפורה של מדינת ישראל רווי בתקופות חשוכות ויציאה מתהומות לאור גדול, המסע שעברה המדינה עד תקומתו וגם מאז תקומתו ממלא ספרים, מרגש בשירים וממלא את הלב בגאווה. לכבוד יום העצמאות נצא למסע יחד עם המדינה כדי ללמוד מה מקומה של המיסטיקה במאורעות בחוותה המדינה, וכמובן אזרחיה.

נשמות רבות עזבו את העולם בשואה וקשה למצוא תשובה לשאלה מדוע התרחשה הזוועה. אותו אלוהים שהחריש בשואה, חולל נס אחריהֱ בשלחו נשמות רבות שהתגייסו ל-"לא עוד רצח עם!", לגבורה, עוצמה, התקדשות, נחישות ויכולת הקרבה, ובזכותם קיימת מדינת ישראל. נשאלת השאלה, לו לא היה מוות מסיבי לעם, האם הייתה מתקיימת תחיה מסיבית? האם העם היהודי היה מתעורר מתרדמת הגלותיות וכל מה שבטח בה, לשורשיותו הרוחנית והקיומית, מסתער ללא חת ומקים את המדינה? אחר אלפיים שנות גלות שבו הבנים לארץ הצחה, נלחמו נגד כל הסיכויים, יצרו מדינה לתפארת ורבים מסרו נפשם כמלאכי מרום.

(צילום: רויטרס)

השכול

משפחות השכול מתענות בשאלות, כגון מה קרה ליקירם ברגעים האחרונים ומה קורה לאהוב הנפטר. התחושה היא שהם לא הספיקו להיפרד, לפתוח את כל העניינים הבלתי פתורים, לא תם ולא נשלם סיפורם והדבר גורם להם לסבל, ייסורי המצפון, ולכן הם מתקשים מאוד לסגור מעגל ולהמשיך את חייהם הלאה. כשאדם מוכה באסון, אחד הרגשות החזקים ביותר הוא גלות של הנשמה: גלות מכל מה שבטחת בו עד כה, מכל מה שהאמנת בו, מכל סיפור חייך.

מניתוח מחקרה במאפיינים ייחודים להנצחות חללים, אומרת ד''ר בכרך כי השכולים מחפשים משמעות למוות, באמונה ודת, כעס, נחמה ועוד. ביניהם בולטת ה''מיסטיקה'', המתייחסת לתיאור אירועים שאינם ניתנים להסבר רציונלי. נראה כי דרך תיאורים אלה נעשה נסיון לתת מענה לתחושות הקשות של חוסר אונים ושל ערעור הסדר המוכר שחש ההורה השכול. לדברי ד''ר בכרך: ''ההורה מחפש אחר תובנה שתסביר לו את ה 'הגיון בשגעון' כדרך למציאת איזון מחדש בחיים אשר יצאו ממסלולם''.

התובנות המיסטיות פותחות צוהר של הבנה והארה לגבי אובדנו של היחיד כישות שאינה נפרדת מהתהליך האלוהי האוניברסלי של ההתהוות האינסופית ביקום, שדבר אינו מקרי ושהנשמה לוקחת על עצמה ייעוד לפני בואה לעולם - הנשמה נצחית ומוות קיים רק בעולם החומר, כלומר המוות הפיסי הוא לידה רוחנית והסבל הוא הגלות הרוחנית מחיבור עם הנשמה בהיות האדם בגוף. בהבנת המהות המיסטית - מטאפיזית של החיים -  יכול האדם למצוא נוחם וכוח להמשיך הלאה.

ישנם שלושה דברים עיקריים הנקבעים מלמעלה: הרגע בו נולדים, מי ההורים ורגע המוות. כשאנחנו מתים הנשמה יוצאת מהגוף באותו הרגע ומאותו רגע כבר לא משנה מה קרה לגוף, הנשמה סיימה את הגלגול והיא שבה אל בוראה. כל נשמה על פני כדור הארץ מתחילה את המסע שלה בעולמות הרוחניים ומשם יורדת לגוף הפיזי המסתיר את נוכחות הנשמה.

הניצוץ האלוהי של הנשמה, למעשה, לכוד בתוך הגבולות הצרים של הקיום הגשמי שלנו, לפעמים מצליחה הנשמה להגשים את ייעודה בעולם החומר ואז מתממשת הנשמה האלוקית בחומר, היא השכינה, ספירת המלכות בעשר הספירות שבקבלה- המקור האלוהי. בספירת מלכות נמצא כל כוח העשייה הארצי, ההוצאה לפועל בהתגשמות בחומר ושיאה של התכנית האלוהית.

(צילום: ירון ברנר)

השכול בעין מיסטית אישית

הבחירה שלא לגלול אבן על הקברים בבתי קברות לחללי מערכות ישראל העבירה בי תמיד רטט, מין הרגשה שהקבורים ממשיכים לחיות חיי נצח, מחברים בין שמיים וארץ וחיים בצמחים השתולים באדמה המכסה את קברם, שעליה מסרו נפשם. ההרגשה בבתי קברות לחללי צה"ל שונה לגמרי עבורי, מתחושה העולה בי בעת ביקור בתי קברות אחרים- מחד, הרגשה מזדעזעת, כל כך צעירים, ברוחי אני שומעת את הצעקה האילמת הגדולה העולה מן הקברים, בכאב הרב מלהכיל, ומאידך, חווה תחושה של קדושה, אהבה, שלווה, נצח ומין רעננות של חיים צעירים שנעצרו בשעון הזמן. הרטט מהדהד בגבורה והלב מתרחב באהבה, בגאווה וביגון - צעירים שנקטפו כפרחים באיבם, לפני שהספיקו עוד לטעום את החיים.

את השכול חוויתי היטב על בשרי. נולדתי לתוכו כשהוריי שכלו, עוד לפני לידתי, בת במלחמת השחרור, ציונה חיון ת.נ.צ.ב.ה. בת לשמחה ואברהם, נולדה ביום כ' בתשרי תרפ"ט (4.10.1928) בירושלים. היא הייתה סוכנת כפולה, שתולה במשרד הבולשת הבריטית והעבירה מידע מסווג ל"הגנה". כינויה המחתרתי היה "הסיידת". היא סיכנה את עצמה כדי להשיג ממשרד הבולשת ידיעות שהעלימו גם ממנה. בחורף שנת 1948 הוסיפה לעבוד במשרד הבולשת ומפעם לפעם מצאה אמתלות לצאת משם, כשהיה עליה לסדר דברים דחופים כאחראית לקבוצת בנות ב"הגנה". אחרי הפיצוץ ברחוב בן-יהודה תרמה דם ועזרה בהצלה.

לפני צאת הבריטים הציע לה האחראי בבולשת שתעבור עימהם לקפריסין ואמר לה: "כאן בארץ יהיה לכם רע, אנו נילחם בכם, מוטב שתבואי לקפריסין ושם תקבלי כל טוב". אך היא השיבה: "מוטב לי למות עם אחי בארצי מאשר ליהנות מכל טוב בנכר". ציונה עבדה במשרד השלטון הישראלי שזה עתה קם ולימים הקים את הממשלה הראשונה של מדינת ישראל. עתיד היה נכון לה ומקום נכבד בכנסת הראשונה, אחר-כך התגייסה לשירות מלא, סיימה קורסים לעזרה ראשונה ולאלחוט וציפתה בקוצר-רוח ליציאתה הקרובה לנגב. נוהגת היתה לומר: "מפני המוות לא אירא, אך רצוני למות בתפקיד". אך ציונה לא הספיקה לצאת לנגב.

דוד מינץ וציונה חיון זכרונם לברכה

בליל ז' באלול תש"ח (11.9.1948) התקיים נשף גדול של הבריטים במחנה שנלר והיא הוזמנה לתרגם נאום של אח"מ בריטי. היא הזמינה שמלת ערב יפה וכשיצאה לבושה בה אל הנשף, כל השכנים יצאו לראות את זיו יופיה. במהלך הערב קיבלה ציונה הודעה שאהובה דוד מינץ, שפעל בארגון המחתרת לח"י, השתתף בפעולות רבות כאחד המפקדים הגבוהים בירושלים וחבר ב"ההגנה", מחכה לה בשער הבסיס כדי לראותה בשמלתה היפה. ציונה יצאה אליו לשער הבסיס ובקרבה אליו למפגש אוהבים פגע בהם פגז האויב. רק למחרת נמצאו גופותיהם במקום נופלם. שניהם נקברו בשייח'-באדר א'. ביום י"ז באלול תש"י (30.8.1950) הועברו למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים. אחיי ויודעי דבר סיפרו לי כי רבים ממעלליה של ציונה עבור המדינה נותרו בסוד.

במהלך ילדותי ובגרותי אני זוכרת את בגדיה תלויים בארון, תמונותיה ותמונת אחות נוספת שהלכה לעולמה ממחלה, תלויות על הקירות, הן היו מוחשיות לגמרי בבית, דיברו עליהן, ביכו אותן, שיבחו והעריצו, חייהם של הורי חדלו עם מותן ולא היה דבר שיכל לנחמם. אבי הלך לעולמו מספר שנים אחרי.

בכל יום זיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל עליתי עם אימי ז"ל להר הרצל והיא השתטחה על הקבר וצרחה בכאב: "ציונה ביתי היקרה, איפה את ציונה! את היפה והחכמה שלי, שדאגת למשפחתך, הבאת אוכל לפינו, איך נלקחת ממני!" הורים שכולים רבים לא יכולים להמשיך לחיות עם הכאב הנורא אחרי האובדן והם אובדים גם לילדים וליקירים האחרים.

(צילום: נועם מושקוביץ)

מסר מציל חיים

הייתי עוד ברחמה של אמי כשנזעקה בעקבות הודעה ששני צעירים שענו לתיאור שני אחיי שהיו בקיבוץ כברי, חצו את הגבול לסוריה. לא היו טלפונים או אוטובוסים באותם הימים והתחבורה היחידה שהשיגה הייתה רכב הדואר שהוריד אותה בחשכה על הכביש הראשי. הדרך היתה חשוכה והיא נתקלה בשיח צבר, מסביבה נשמעו קולות תנים והיא החלה לצעוק לעזרה. באותה העת בקיבוץ צפו בקולנוע. ניגשה אישה צעירה למזכיר הקיבוץ והאיצה בו: "אישה צועקת לעזרה, צאו לחלצה!".

מיד יצאו אנשים אל המקום וחילצו את אמי. כששאל מזכיר הקיבוץ מדוע הגיעה אמי בלילה ולא חיכתה לאור היום, הסבירה לו ששיכלה שתי בנות ולא יכלה להמתין לגלות אם שלום לבניה והוציאה את תמונות בנותיה להראותן לו, כשלקח זה את תמונתה של ציונה, בהה בה ובקול נדהם אמר: "רגע, זו הבחורה שבאה ואמרה לי שיש אישה בצרה, צועקת לעזרה. זו היא, אני נשבע, היא לא חברת הקיבוץ הזה...!". מהמקום המיסטי ממנו אני מגיעה, התשובות האמיתיות הן הנסתרות, לכן כל חיי פיתחתי כלים להבנת ולתקשור הנסתר הרב על הגלוי.

גלות פיסית וגלות הנשמה

הורות במקורות ישראל מיוצגת בדמותם של רחל אימנו ויעקב אבינו. רחל מתה בלידה ונקברה בקבר בודד בצד הדרך כדי להעיד על סבלה של הגלות הרוחנית וכדי להיות עם ילדיה בהיותם בגלות מהשכינה, בגלות מהייעוד האלוהי של הנשמה.

כל עוד הילדים שלה לא מוצאים את מנוחתם האחרונה, רחל אימנו תמיד נשארת עם ילדיה בגלות רוחנית "על הכביש", דרך הנדודים והבלבול שלנו. רחל בוכיה על בניה ומסרבת להתנחם עד עצם היום הזה, בתור אם כל האמהות ואמא של כל הילדים, היא מביטה עלינו ובוכה איתנו ועבורנו. ואלו הן לא סתם דמעות, אלא דמעות של אם אוהבת, דמעות המלחלחות את הנשמות שהתייבשו, ומאפשרות להן לשאת פרי ולהתעורר לחיים... (ירמיהו 31 : 11).

אנו, ילדיהם של רחל ויעקב, מתבקשים להבחין בגלות הפיסית וברוחנית, לטפח את החמלה שלנו - על עצמנו ועל אחרים - לעזור לרחל אמנו ויעקב אבינו, בתוך כל אחד מאיתנו - לעשות את עבודתם, לעלות מגלות מהשכינה ולשאוף לאחדות גבוהה ולקיים את הברית בינינו לאלוהים.

(צילום: רויטרס)

אחדות היא צו לקיום מדינת ישראל

עמנו חווה טלטלות במהלך כל הדורות, המדינה שלנו אינה ניתנת לנו בקלות כלעמים רבים אחרים, ומימי התנ"ך ועד היום אנו נבחנים על זכותינו לארץ ישראל, על נאמנותינו לאהבת אלוהים ולייעודנו להיות הצינור לאורו בעולם הזה, "והיית אור לגויים".

• בתודה לספר יזכור, לחדשות בן עזר ולד"ר בכרך.
• בת שבע דור - מאמנת בכירה MCIL סגנית נשיאה לשעבר ICF ישראל - הפדרציה העולמית למאמנים. מורה רוחנית רב-תחומית ומנחה סדנאות בארץ ובעולם