שכונת הספורט הישראלית/מטאפורת יום העצמאות

כמעט כולנו אוהבים את השכונה בה גדלנו. אולי זה רק ריח הנוסטלגיה שמתנוסס באוויר כל שישי בערב, אבל היא אמיתית, מהלב. כזו גם היא השכונה שלי. אולי גם לכם יצא להיות בה:

רחוב הטבעות

בקצה השכונה, בחלק הנושק לים, נמצא הבית עם גג הגלשנים. כל ילד שם מוצלח יותר מהשני. תמיד חוזרים עם התעודות הכי טובות בכיתה. הילדה הגדולה נבחרה כבר שנה שנייה ברציפות למלכת השכבה, ושני האחים שלה אמנם רבים ביניהם כל הזמן מי ייצא לחופשת קיץ באנגליה, אבל בכל זאת, ככה זה בבית כל כך הישגי. מבחוץ הכל נראה היה נוצץ כמו זהב. מינימום ארד.

מלכת השכבה בים, ושני אחים רבים. רחוב הטבעות(צילום: shutterstock)

לא הרחק משם, נמצא הבית עם חמש הטבעות. שלל אנשים מבוגרים, חנוטים בחליפות, שנכנסו ויצאו כל הזמן, כשבין לבין השליח עם הבורקס היה מגיע. שלא

תבינו לא נכון - היו להם ילדים מקסימים. כאלה שרוצים ליהנות מהחיים, לעשות משהו מוצלח. אבל מסכנים. ההורים רבו עם השכנים, הדודים הגיעו להפריע, הסבא רצה רק בטובתו האישית, וכל הזמן הילדים סבלו.

רחוב הפרקט

במשעול הגבעה, יושב לו הבית שהיה המקום האהוב עליי. בחצר ליד הגינה עמד סל מפלסטיק וכל ערב ראשון בשבוע היינו מגיעים, כמעט כל ילדי השכונה, וצופים בבני הבית משחקים האחד עם השני. הבן הבכור, עם החולצה הצהובה, היה אמנם מנצח כל הזמן, אבל היה משהו קסום בערבים ההם. משהו כל כך ישראלי.

דברים השתנו. את תחזוקת הבית מבצעים כיום בעיקר עובדים זרים. אנשים נחמדים בסך הכל, אבל מה לי ולהם? הסל כבר לא ממש רעוע, אבל את הילדים זה לא ממש מעניין. אף אחד מהם לא מגיע, ולא משנה כמה ינסה בעל הבית לשפץ את החנייה או לצבוע את הדלת. את ריח השממה מהסלון מריחים למרחוק.

הילדים מתגעגעים לסל הרעוע(צילום: AFP)

בשלב מסוים, הבן המוצלח עם החולצה הצהובה החליט לבנות לעצמו קוטג' יוקרתי במעלה הגבעה. כולנו הסכמנו - זה הבית המפואר בשכונה. כל יום חמישי, כולם,

ואני מתכוון לכ-ו-ל-ם, היו מתכנסים בחוץ ומחכים בשקיקה לתבשילים של האמא. אלו היו המאכלים הטעימים ביותר שאכלתי.

רק כשהתבגרתי והתפכחתי, הבנתי שהמטעמים הגיעו בעיקר מהתבשילים שהיו בכלל בבית למטה עם הסל, ושהיא הייתה משתלטת עליהם בכוח. פתאום אנשים משכונות אחרות, העשירות יותר, תפסו את המקומות הקרובים לדלת הכניסה. והריח? גם בו היה משהו שונה.

הכי רועש והכי פופולרי. רחוב הדשא(צילום: גטי אימג'ס)

רחוב הדשא

וכמובן שהיה את הבית "הפופולרי". הכי גדול, הכי אהוב. כל כך הרבה רעש היה

מגיע משם, כמה צעקות יש בפנים. תמיד היה ועכשיו במיוחד.

לאחרונה אפילו הבחנתי בכמה מבני המשפחה הולכים מכות אחד עם השני, אין סדר ואין מי שינקה את הכלים. נדמה כאילו בעל הבית לא משתלט על כולם, שמתווכחים על מי יוריד את הזבל, ומי הזבל בעצמו.

בעל הבית מתעקש משום מה להכריז באוזניי כל שהבית שלו הוא השישי הכי יפה במדינה. כבר לא בטוח כמה זמן הוא יחזיק מעמד לפני שימכור את הבית.

מי הוא בעל הבית העקשן? הממממ...(צילום: אורן אהרוני)

רחוב המיקרופון

גם בביתי שלי אני אוהב להיות. אפילו שהרדיו פתוח כל הזמן בקולי קולות, שמהטלוויזיה צועקים שטויות ורמת הדיבור ירדה פלאים. איך נאמר בעדינות -

הדברים שהאחים שלי כותבים, ולפעמים גם אני, לא עושים ממש כבוד למה שהוריי רשמו על נייר. זה תמיד צעקני, גדול, רועש. הם תמיד חושבים שמי שעושה את הכותרת הצבעונית ביותר, יזכה להכי הרבה ממתקים מהסבתא.

אבל זה היה פעם, היום כבר כמעט לא מבקרים בשכונה שלנו. התושבים החליטו שעדיף בשכונות אחרות - חלק מתלהבים מהשכונה בה בתים עם שיש האיטלקי, אחרים מהשכונה עם הברזים הנוצצים מספרד, או את זו עם הדלתות האנגליות המנקרות. הכי הם אוהבים את שכונת הפנטהאוזים, זו עם הפרקטים האירופיים המסוגננים מכל מיני מקומות ביבשת. הכל שם נראה זהב לעומת השכונה שלי, אבל אני אוהב אותה.

אני באמת לא יודע למה אני מרגיש כך. איך זה שעם כל הדברים השליליים אני עדיין אוהב את השכונה שלי. אולי פשוט כי היא רק שלי.