"נולד לי ילד אח שלי. אני אמא. א-מ-א. היית מאמין?? ושוב בכי. הוא כבר כמעט בן חצי שנה, דומה לך מאוד. היום יותר מבכל הימים אני לא יודעת איך לחיות בלעדיך. אז אני שמה תקליט עם שיר שמח. ורוקדת עם הבן שלי. והוא צוחק וצוחק וצוחק. אז אני בוחרת שוב לחיות. בשבילו"
עוד שנה בלעדיו. אחות של גיא כותבת על געגועים בלי סוף
הדברים שכותבת 'אחות של גיא' מדי שנה בפרויקט "החלל שלי " ב-ynet, הפכו מזמן לאחד הטקסטים הנוגעים והעצובים ביותר ביום הזיכרון. גם השנה היא חזרה וכתבה, ובחרה לספר לאחיה ז"ל על התינוק שנולד לה בשנה החולפת. הנה הקטע המלא כפי שפרסמה בטוקבקים 116 ו-117, כאן.
אני שומע אותך מקוטע יש רעש כמו ים
כנראה שאין כאן קליטה אתה נעלם
אני עדיין ממתין על הקו שיגיע התור
אני נשאר כל הזמן מחובר אולי תחזור
האם יש כאן אי הבנה שמיד תתגלה לי
האם אתה עדיין איתי?
ענה לי
באותו היום, אמרתי לעצמי, היום יהיה יום שמח. כנראה שהיום תלדי את הילד שלך. וזה אמור להיות יום שמח. את כבר גדולה. בת 32 כמעט. והולך להיוולד לך ילד. וזה אמור להיות יום שמח. היום אמרתי לעצמי. היום לא תחשבי על זה שאח שלך מת... הרי אני לא חושבת עליך כל יום כל היום. אפשר היה להשתגע אם כן. או למות פשוט. כי אלו מחשבות בלתי נסבלות. ומספיק שהמוות שלך הוא בלתי נסבל. ובחרתי כבר מזמן לא למות. בחרתי לחיות. אפילו אם זה אומר לחיות בלעדיך. ומה יעזור לחשוב על זה. הרי לא תחזור.
הרי אתה מת.
אבל אז מגיעים הימים האלו. שאני חושבת עליך כל הזמן. שברור לי כל כך שהכאב רק מתגבר. שאין בכלל משמעות לביטוי 'הזמן יעשה את שלו', כי הזמן לא רק שלא עושה את שלו.. להיפך. הגעגוע רק מתגבר ומתגבר. ובימים כאלה ברור לי עוד יותר שעם כל המילים שיש בעולם - אין מספיק מילים לתאר את כל החוסר הזה. ומה יעזור לכתוב על זה. הרי במילא אני מנסה ומנסה לצייר אותך במילים אבל מילים לא יכולות באמת לכלוא בתוכן את מי שהיית. את מי שאתה. אין מילים לכתוב ריק. יש רק ריקנות אינסופית.
ואין איך להסביר מה זה אומר שאף פעם אין אוויר. פשוט אין אוויר לנשום. אין איך לכתוב שהיית שלי ועכשיו אני לבד. אין איך לכתוב משפחה. ובעיקר פשוט אין, ואין ואין. בסוף יש רק שלוש מילים. אח שלי מת. וזהו. אני לא אראה אותך יותר. ולא נדבר יותר. ולא תגדל לצדי. וזהו. אתה מת.
באותו היום אמרתי לעצמי, היום זה יום של התחלות חדשות. יוולד לך ילד ואת צריכה להיות בשבילו הכל. ה-כ-ל. בלי חלק ששייך למישהו אחר. בלי חלק מקולקל כל כך שאין סיכוי אף פעם לתקן. בלי חלק שחושב תמיד על מה היה יכול להיות. ומי יכולת להיות. ומי אני יכולתי להיות. ואיך היה יכול להיות כיף לגדל את הילדים שלנו יחד. כמו שאנחנו גדלנו. כמו משפחה. באותו היום אמרתי לעצמי, הכול הולך להשתנות. הולך להיוולד לך ילד. והוא יהיה שם תמיד. ואז נכנסה המחשבה הנוראית מכול. ומה אם הוא לא?? מה אם יקרה לו משהו?? ואז נפל האסימון...
נולד לי ילד אח שלי. אני אמא. א-מ-א. היית מאמין?? ושוב בכי.
והכול נהיה ברור ונהיר כל כך. איך אמא קרסה כשנהרגת. איך ימים ולילות וימים וניסיון לייצר שגרה ושוב נפילה וניסיון להיות שם שמחה בשבילנו... כשהיא. אמא. איבדה את הילד שלה. היא נשאה אותך בתוכה ובחרה לך שם. קצר וקולע ושנשמע כמו שיר. היא סיפרה לך סיפורים ושרה לך שירים וגידלה אותך בדמותה. והרי יש לנו את האמא הכי אמא בעולם. היא נתנה לך יד ולקחה אותך לבית הספר. ומרחה לך המון המון קרם הגנה כשהלכת לים. שלא יקרה לך כלום. שהשמש לא תשרוף אותך. היא אמרה לך שזה בסדר להגיד את שעל לבך. גם אם זה לא תמיד מה שכולם חושבים. וזה הפך אותך למי שאתה. היא מרחה עליך קרם אח שלי. שלא תישרף בשמש. ששום דבר לא יפגע בך...
אני מסתכלת על הילד שלי ולא מפסיקה לבכות. הוא מחייך אליי ומבין הדמעות אני מחייכת אליו חזרה. ויודעת שלעולם לא אוהב כמו שאני אוהבת אותו. ויודעת שהכול השתנה. ואתה לא כאן.
הוא כבר כמעט בן חצי שנה. מה שאומר שכבר עברה עוד חצי שנה מאז שאתה לא כאן לראות שיש לי ילד. אני מסתכלת על הילד שלי ונגמרות לי המילים. היום זה לא יום טוב לכתוב. היום אני רק רוצה לחבק אותו. הייתי רוצה לספר לתינוק שלי שעוד מעט נלך לפגוש אותך (בלי להסביר למה דוד גיא חי מתחת לאבן). אני רוצה לספר לו עליך. אני רוצה לספר לו שהוא דומה לך מאוד. עד כדי כך שלפעמים אנשים שהכירו אותך, לא יכולים להסתכל עליו מבלי לנגב דמעה. וזה טוב שהוא דומה לך. כי היית הכי הכי. אז זה טוב שהוא דומה לך אח שלי.
אני רוצה לספר לו עליך ובמקום זה אני שמה שיר שמח. כי אני לא יודעת איך. היום יותר מבכל הימים אני לא יודעת איך לחיות בלעדיך. אפילו שהחלטתי כבר מזמן שאני חיה. ולא מתה. שאני חיה בלעדיך. היום אח שלי. היום זה בלתי נסבל. אז אני שמה תקליט עם שיר שמח. ורוקדת עם הבן שלי. והוא צוחק וצוחק וצוחק. אז אני בוחרת שוב לחיות. בשבילו. אפילו שאתה מת. קולך בא והולך כל הזמן משתנה לי.
האם אתה עדיין איתי? ענה לי.
היום יום הזיכרון. זה יום שאמורים לזכור בו וחלילה לא לשכוח. אבל בשביל להיזכר צריך קודם לשכוח. ואני לא שוכחת. אני אפילו לא קרובה. אני פשוט שמה אותך בצד לרגע. דווקא היום. כי היום אח שלי, היום אני בוחרת בי ובמשפחה הקטנה החדשה שלי. וככה בעצם אני בוחרת גם בי ובך. הייתי רוצה לבחור רק בנו. כל כך הייתי רוצה. לשים בצד הכול היום. ולחשוב עליך. ולחשוב עלינו. ולחבק את היותך. אבל היום, היום התינוק שלי צוחק אליי ולא מגיע לו אמא שכל כך בוכה. אז מבין הדמעות אני מכינה שקית עם כל מיני דברים. ואורזת הכול יפה ושמה בעגלה. ולוקחת את הילד שלי איתי לים כדי להרגיש אותך. מקווה שאתה שקט. מקווה שאתה סולח. מקווה שאתה רואה אותי רואה אותך תמיד. מקווה שאתה בוטח. מקוה שתפציע מכוכב שמרוחק אלפי שנות אור וזמן נמחק... מקווה שתבוא לקצת. ונמשיך יחד, לגלגל את החלום... בינתיים אני פה. ואני אמא. והיום אח שלי, היום אני בוחרת לחיות. אפילו שזה בלעדיך. תמיד איתך. תמיד שלך. תמיד לפני הכול. אחותך.
בגעגועים בלי סוף. אוהבת אותך.
לפנייה לכתב/ת 
