אשה עצמאית? לא נשארה אשה וגם לא עצמאות

יואו איזה מדהים להיות אשה בשנת 2012, הא? את כל כך עצמאית שפשוט אי אפשר להאמין. ארץ ההזדמנויות הבלתי אפשריות פרושה לרגליך, כל הדלתות פרוצות בפניך, ואת רק צריכה לקחת עגלת סופר ענקית ולהתחיל להעמיס את כל התארים שיהפכו אותך לאישה עצמאית. הכי עצמאית שיש!

קודם את צריכה כסף משלך, רצוי הרבה, שייתן לך מעמד כלכלי שינטרל אותך מכל תלות איומה, ואז את צריכה אוטונומיה מלאה כדי ליצור לעצמך קריירה מבטיחה, פלוס שחרור מיני, כדי שלא תהיי עצורה, פלוס עצמאות חברתית, שבה תנהלי קשרים כמו שאת מחליטה, פלוס שחרור מהעבר, כי ההורים שלך שלא באשמתם, נטעו בך כאלה תבניות מעכבות שזה פשוט נורא!

אל תשכחי להוסיף למתכון קורטוב של עצמאות מהילדים, כי הם ממש כובלים לך את ה'אינספרציה', ולבסוף עצמאות ממך ומעצמך, כי לפעמים את מה זה פחדנית וכבדה. את רצה, רצה, לא עוצרת לשנייה, כי להשיג עצמאות זו עבודה די קשה.

בערב את מוצאת עת עצמך במיטה, לפעמים מלאת סיפוק מהיום שהיה, אבל לרוב מעיב מעל כל זה צל כבד שמותיר אותך מנופצת מעודפי עייפות ואשמה. והילדים, אוף, למה אני כזו אימא גרועה?

כבר לא האשה הקטנה

האמת שכאשה אני יכולה לומר שאני סופר מבולבלת בכל מה שנוגע למושג העצמאות הנשית. ברור שאחת ההנאות הגדולות עבורי כמו כל אשה כמעט, היא להרגיש שאני מממשת את עצמי, מגלה את הכישורים שלי לעומק ומפתחת אותם. שאני מצליחה להשפיע, לגדול, ולא להישאר האשה הקטנה במטבח שמוצמד לידה סמרטוט, והיא עסוקה יום וליל בניקוי והברקה.

עם זאת ברור לי שאני רוצה גם משפחה. אני חולמת לנהל זוגיות בריאה, מרתקת ומרגשת עם בן הזוג שלי, ולא סתם להגיד: יש לי ילדים, אלא ליצור מקום מלא בחום. להקשיב להם, להזין אותם, ליצור איתם, לגדול איתם, כשלנגד עיני תמיד עולה השאלה – איך לתת להם את המקסימום, כך שכל אחד יגיע למימוש עצמי מלא כרימון. אז איך אמורים להתיישב שני הדברים הללו בפועל? מסתבר שזו נוסחת הפלא שטרם פוענחה.

עצמאות? זה השקר הכי גדול שקיים

ס', חברה טובה שלי שניהלה קריירה משגשגת של עורכת דין עצמאית, קמה בוקר אחד, אחרי לילה שטוף דמעות, והחליטה שהיא לא יכולה יותר להמשיך ככה, מדוכאת ולחוצה, והחליטה שהיא הולכת על (סגירת) כל הקופה. היא סוגרת את המשרד המפואר שלה במגדלי בסר קומה אחרונה, וחוזרת הביתה לחפש את הקשר עם עצמה, ועם הבעל והילדים שלה.

הניסיון להיכנס לנעליים הכבדות של גברתנית בפעולה, קרע אותה לגזרים. הילדים שלה הפכו עבורה לסוג של מטרד, הבית שלה שימש עבורה בסך הכל כהמשך של המשרד, הקריזה עלתה בלי שליטה בכל פעם שמשהו לא הסתדר עם הלו"ז שלה, והסבל מכל זה, הפך לכאבים נפשיים ופיזיים שלא היו מתוכננים במסעה אל פסגת ההצלחה.

"עצמאות?", היא אומרת, "זה השקר הכי גדול שקיים. ככל שאת עצמאית יותר ככה את יותר שפוטה. כולם מנהלים אותך: הלקוחות, הלו"ז, הציפיות, הכסף, ההצלחה, הלחצים לעמוד בכל המשימות והכאב על כך שזה בלתי אפשרי. וואלה, מתחת לשמלות המפוארות שלבשתי הרגשתי שויתרתי בכלל על להיות אשה. מכל המיתוס המנופח של "אשה עצמאית" לא נשארה אשה ובטח לא עצמאות. הפכתי לגבר בכל מובן כמעט. גבר משועבד להצלחה, שסובל 24 שעות ביממה".

מסתבר שלא רק אצל חברתי ס' הדימוי המוכר לעצמאות נשית הולך ונסדק, בחברה שלנו מתגלה תופעה מעניינת שמתרחבת בעשור האחרון בשוק העבודה. נשים משכילות, שעשו "וי" על דרישות הקריירה, מחליטות לעלות על ה""mommy track - להפוך לאמהות במשרה מלאה. כנראה שהן הגיעו למסקנה, שלאו דווקא שם טמון האושר שייחלו לו, והרי זה מוזר, הלכנו לפי כל הטיפים איך להגיע לאושר מודרני, ועדיין הרגשת השמחה נותרה תלויה אי שם בין החוחים, במקום שיד אדם לא תיגע.

יכול להיות שסנוורו אותנו? בשנות ה-60 כשהאשה עשתה צעד החוצה לעבר הגשמת החלום האמריקאי והובטח לה גן עדן של שושנים, היא לא הבינה שמאחורי זה עומדת מחשבה מתוחכמת איך ליצור כוח עבודה זול. והרי ידוע שגם שישים שנה אחרי, השכר הממוצע של אשה מגיע לכדי 66% משכרו של גבר, ושבסך הכל מתוך כל הנשים שיוצאות לעבוד, רק כ-35% באמת נכנסות למסלול של קריירה, והיתר עובדות כנותנות שירותים מסוג זה או אחר. האם זו עצמאות?

איך תראה החברה שלנו בעשור הבא?

איך ילדים שגדלים עם אימא עובדת ואובדת, עם יחסים משפחתיים מינימליסטיים והרגשה שהם תקועים בין הפטיש לסדן (דגש על "תקועים"), יצליחו לבנות יחסים בריאים עם הסביבה? הרי אנחנו לא ממש מספיקים ללמד אותם מה זה בני אדם, איך מתקשרים, איך אוהבים. כי איפה בכלל יש מקום לאהבה בקיומיות קרייריסטית שמושתת על תחרות אכזרית של מי יעמוד בפסגה?

פרופ' עמוס רולידר אומר ש"ההורה הישראלי החליף חינוך בשירות". למה? כי הוא חש רגשות אשם. הוא לא זמין לילד שלו. עשינו 'אאוט סורסינג' למטפלת, לצהרון, לסבתא, ואי אפשר לחנך ילדים בשלט רחוק. בנוסף, אנחנו מתגרשים יותר, אז כשאתה זמין פחות ומתגרש יותר, אתה עובר למוד של פיצוי. יש כאלה שאומרים שזה נפלא שלכל אחד מבני הזוג יש את הזכות להגשים חלום, קריירה, אבל אז – אנחנו לא שם.

נכון, שרובנו סובלים מיוקר המחייה, ונכון שיש נשים רבות שנאלצות לצאת לעבוד פשוט כי אין להן ברירה, ונכון שהעבודה כשלעצמה היא ברכה ונותנת לאדם להרגיש טוב עם עצמו, אבל כל זה תקף מבחינתי, כל עוד היא נעשית במינון הנכון. אז נכון שכאן יש תפקיד לחברה כולה, ליצור מצב כזה שאימא תוכל לפחות מבחינה כלכלית, לעשות את הבחירה, איפה היא רוצה להשקיע את עצמה.

אישית, אני מעדיפה מינון שמאפשר לי לא לוותר בקלות בלתי נסבלת על הזכות לא להיות בודדה, ולא לדחוק לפינה את העצמאות שלי כאימא, כמחנכת, כמעניקה, כמישהי שנמצאת שם בשביל אלה שחשובים לי, מכילה, מקשיבה, נותנת חום ובטחון ללא הגבלה.

כי זה מה שבני אדם צריכים, ומי יעניק להם את זה אם לא האנשים הכי קרובים? מי ייטע בהם את ההרגשה שהעולם הוא מקום טוב לחיות בו, מקום שבו כולנו קשורים ודואגים זה לזו, ולא מקום לשרוד בו, ולחיות כמו זאבים?

לכל הכתבות, כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים