היינו עניים, ואפילו לא ידענו שאנחנו כאלה
בשנותיה הראשונות של המדינה, הישראלים ידעו מהו עוני, אבל לא הרגישו עד כמה הם היו כאלה. על קיפוח חברתי אפילו לא חשבו, כל שידעו זה שהיפוכו של העושר לא חייב להיות גם היפוכו של האושר. צבי לביא לא מתרפק על גלי הנוסטלגיה, ולקראת חידוש המחאה החברתית מזכיר לצעירים פרספקטיבה מהי
המדינה פרצה לחיינו כשהיינו מתחת לקו העוני. גם המדינה התיישרה מתחת לקו הזה, אפילו עמוק יותר. המכנה המשותף היה ארנק פרטי ולאומי כמעט ריק ועוד משהו שלא קונים בכסף: ידענו מה זה עוני אבל לא הרגשנו עד כמה היינו עניים. על קיפוח חברתי אפילו לא חשבנו. ידענו רק כי היפוכו של העושר לא חייב להיות גם היפוכו של האושר.
כשבגרוש היה חור - כתבות נוספות מאת צבי לביא:
- בחזרה ל"שבת השחורה": כשהלירה צנחה ב-66%
- ברקליס בישראל: סמל המנדט הבריטי חוזר לארץ
- חשבון נפש פוליטי: פעם הספיק חופן דולרים
הבורסה תיסגר? בסרט הזה כבר היינו
הדור שלא חלם על הסלולרי
ב-1948 היינו מבוגרים ב-11 שנים מהמדינה שרק נולדה. עד אז גדלנו בצל מלחמות, טרור, ומאבקים למדינה עצמאית. היינו בוגרים יחסית לגילנו כדי לחוש את הטעם האיכותי לחיים שאיננו רכושני, ועדיין מהול באמונה, אולי נאיבית, כי גם איכות המדינה העברית יכולה להתפתח לפי המתכונת הזאת. בקטע הזה אנחנו מתקשים להתבגר, ככל שהמדינה החלומית הזאת מתרחקת מאיתנו.
5 נפשות בדירה של 10 מ"ר
את 20 השנים הראשונות לחיינו עברנו בבית צפון תל-אביבי, מאחורי כיכר דיזנגוף. דירה בת 3 חדרים שחלקו אותה 3 משפחות, משפחה בחדר, ללא קרבת דם. שתי משפחות חלקו מטבח ומרפסת וכולן יחד בתור את חדרי השירותים. משפחתנו הצטופפה בחדר של 10 מ"ר. 4 נפשות ואחרי הקמת המדינה לפעמים 5 - בתוספת העולה החדש התורן שקלטנו.
במטבח, 2 מ"ר, ניצב גם שולחן האוכל שלנו. המשפה השנייה אכלה במסדרון. מי שגרו בחדר השלישי, בישלו ואכלו שם. הפיצוי שלהם היה בכניסה הנפרדת מחדר המדרגות. הצירוף הזה חזר על עצמו ב-7 מתוך 9 הדירות ב-3 קומות הבניין. דירה אחת שמשה את בעלי המכבסה שבקומת הקרקע. בשנייה התגורר בעל הבית וגם לו היה דייר משנה.
מחצית המטבח הספיקה לכל משפחה. הבישול נעשה על פתיליות נפט או פרימוס. התפריט היה עממי על פי ההיצע של מצרכי המכולת השכונתית ושוק הכרמל, ובגלל כוח הקניה הפרטי המוגבל. אכלנו מהיד אל הפה בכמויות מדודות, כי מקרר חשמלי היה רק בסרטים. במטבחים שלנו כיכבו המזווה המאוורר ומקרר העץ הקטן על קרח שנמס בסוף היום.
מתחים ומריבות בין משפחות
כזה היה סגנון המגורים העירוני הנפוץ ביותר. בעלי הבתים התפרנסו מהשכרת החדרים. הם גבו שכר חודשי נמוך, 3-2 לירות, שהיו רבע מהכנסת המשפחה כשבכל לירה היו 100 גרושים עם החור המיתולוגי. הרווח של בעל הבית היה מהתחלופה התדירה של הדיירים. המשפחה היוצאת גבתה "דמי מפתח" מהנכנסים ושילמה לבעל הבית שליש מהסכום.לא תמיד נועדה התחלופה לשדרוג איכות המגורים. בעלי הבתים היו מעוניינים בה. הם אפילו עודדו אותה בכך שסירבו להשכיר שני חדרים למשפחה אחת, גם אם ידה השיגה לשלם את שכר הדירה הכפול, מחשש שתשתקע שם. התחלופה הייתה לרוב בלית ברירה, בגלל הצירוף המקרי של המשפחות החולקות דירה אחת, אשר היה פתח למתחים ומריבות.
בעת ההיא המחלקה העסוקה ביותר במשטרת תל-אביב טיפלה בסכסוכי השכנים. במבט לאחור של העיניים הילדותיות, ביקורי המשטרה היו חלק מהפולקלור, כשאותם סכסוכים התגמדו מול המלחמות הגדולות שבעולם ובארץ. הרבה ילדים גדלו בבית אחד ומחמת הצפיפות החצר והרחוב היו מפלט ומגרש משחקים שהותיר מאז רק זיכרונות נעימים.
חיים אחרים יש, קנאה אין
אבל החיים ההם לא התנהלו בתוך בועה. ככל שהרמה הכללית נראתה דומה, ידענו שיש בסביבתנו הקרובה גם חיים אחרים. בבית ספרנו למדו ילדים להורים אשר הרשו לעצמם מגורים מרווחים יותר, שהתבטאו בדירה בת 3-2 חדרים, מרוהטת בהידור יחסי. איכשהו לא התקנאנו בהם כשהתארחנו אצלם. במבט לאחור מצאנו שתי סיבות לאדישות הזאת.ראשית, היו גם חברים לכיתה שהתגוררו בתנאים גרועים משלנו, בצריפי עץ רעועים על חולות שכונת נורדיה, מהצד השני של כיכר דיזנגוף, בטרם הוחלפו בדיזינגוף סנטר, הקניון הענק הסמוך לכיכר. שנית, אבא מכונאי ורתך היה אז מקור של גאווה לילדיו בתקופה שבה הפועלים נחשבו לאצולה החברתית והפוליטית, לעומת בעלי האמצעים "הבורגנים הנחותים".
ערב ה-1 במאי המתקרב, כדאי להיזכר בתקופה שהפכה מועד זה לחג לאומי גם בשנות המדינה הראשונות, כשהעבודה עדיין נחשבה לערך עליון ולא סתם שם של מפלגה קטנה. המדינה הענייה קלטה עולים כפליים מיכולתה לפרנס אותם ונאלצה להכריז על משטר צנע וקיצוב. הוא לא שינה הרבה את אורח החיים הצנוע של התושבים הוותיקים והחדשים.
המהפך הסתמן בעשור השני. מדפי החנויות התמלאו. אבל מה שנראה לכלכלנים טוב למשק עשה רע לחברה. מי שקודם עבדו למחייתם, הסתפקו במה שיש והרגישו למעלה, מצאו את עצמם בדרך למטה. הפרנסה מעבודה פיגרה אחר הרגלי הצריכה החדשים שהחלו מסביב, מעל ומעבר לסיפוק צורכי המחייה הבסיסיים, וסולם הערכים התהפך.
אם אין חשבון בנק - אין אוברדרפט
התיאבון בא עם האכילה. רמת החיים החליפה את איכות החיים. זה עלה יותר, והמרדף אחרי הכסף הקל הוליד מושאי חיקוי חברתיים, נוצצים, שהותירו את העבודה לפראיירים, ולימים לתאילנדים. כשצרכנו מעט, לפני המדינה ובשנותיה הראשונות, לא היינו הומלסים, לא רעבים וגם לא לבשנו סחבות. נסענו באוטובוס, על אופניים או הלכנו ברגל והגענו לכל מקום. החיקוי והתחרות למי יהיה יותר מוליכים לשום מקום.
מאחר שלהורים לא היה חשבון בבנק, הם לא ידעו מה זה אוברדרפט, וככה גם לא קרה שהם לא יכלו לגמור את החודש. זה לא קרה רק אצלנו בבית. היום נראה כאילו עברנו ילדות קשה. שטויות. אז כמעט כולם התנהלו ככה ולא ידענו חיים אחרים. כי גם החברים שהוריהם היו יותר אמידים השתדלו להתיישר לפי הקו הצנוע שלנו, שהיה צו האופנה החברתית, ולא היו מנקרי עיניים במה שיש להם ולנו אין.
כשהכסף נהפך מאמצעי למטרה ולערך עליון, חוק טבע הוא שכסף נדבק לכסף; ובמרדף אחריו, כאשר השמיים הם הגבול, מתרחב ובעיקר נחשף הפער בין מי שיש להם למי שאין להם, ונמתח קו העוני המלאכותי. איך נמנעה קודם הצרה הזאת?
נראה כי פשר צניעות החיים, בעיקר בשנים שקדמו למדינה, היה טמון גם בעובדה שאז הרגשנו כי גם אנחנו היינו מגויסים למאבק על הקמת המדינה, כלומר יש מטרה וטעם לחיים. אחרי שהגענו ליעד, התחלפו הערכים מהרוח לחומר. ועוד משהו: כשלא הייתה כאן ממשלה שלנו - בטח לא כזאת שתטפח את תרבות ה"מגיע לי" ותידרש לספק לכולם את מה שאין לה - לא היה אז ממי לצפות לעזרה ואת מי להאשים. בקיום היומי נאלצנו לסמוך על עצמנו. בושה הייתה לפנות ללשכת הסעד של העירייה, כי לא הרגשנו עניים.
דרך הסוציאליסטים התבלבלה
העניים המוצהרים של היום לא יודעים כי הם מעמד בינוני בהשוואה לעוני של חיינו בימים ההם. כי אם לא הרגשנו אז כעניים זה גם הודות לתובנה ההיסטורית שהסתפקות במועט לא חייבת להיות רק בכורח המציאות וכובד הארנק. היא ערך מוסרי וחברתי, אפילו יהודי מסורתי. מיהו עשיר? השמח בחלקו. מנהיגי העם, הציונים סוציאליסטים, חניכי המורשת הזאת, חתרו לכונן בארץ מדינה עברית המבוססת על עבודה, שיוויון וצדק חברתיים.
אלא שגם דרכם התבלבלה, אחרי שהקימו את המדינה לצלילי המנון האינטרנציונל, "עולם ישן עד היסוד נחריבה". התרופף המתח האידיאליסטי שהגיע לשיאו במלחמת העצמאות, על חלופה צודקת ועדכנית הם לא חשבו מראש. העובדה שגם עולמם החדש חרב, לא מעט באשמתם, עוד לפני קריסת משטרים כמו-סוציאליסטיים אחרים, אין בה אפילו חצי נחמה. אולי כאן היינו "אור לגויים" אבל חושך בעמנו. העולם אכן השתנה, אבל בני האדם לא.
אם נחזור לתקופת ילדותנו, ניווכח שהכשל לא היה מיידי. מאות אלפי העולים שהציפו את הארץ אחרי 1948 נקלטו בלית ברירה במחנות אוהלים ואחר כך, במשך שנים, במעברות של צריפוני בד, עץ ופח. בהשוואה לדלות הזאת קפצה לעשירונים העליונים אפילו רמת החיים של המון ותיקי הארץ אשר גדלו כמונו בחדר שכור וצפוף עם חצי מטבח. אור אחד שהבליח בקצה המנהרה, לתקופה לא קצרה, היה מפעל הדיור הציבורי.
המפעל הזה החליף את המעברות בשיכונים עממיים, שכורים או קנויים, בפרברי של ערי המרכז ובעיירות חדשות. הוא סייע לשדרג גם את איכות מגורי הוותיקים דלי האמצעים. סיבה טובה למחזר אותו היום לטובת חסרי הדיור החדשים, אם את המפעל ההוא העזו ליזום ולקדם הממשלות הכי עניות שהיו למדינה, יחד עם החינוך חינם הממלכתי, עוד לפני שבנו לנו צבא חזק. הכול היה ונשאר עניין של סדרי עדיפויות ותפיסת עולם חברתית.
אנחנו התקדמנו בכוחותינו, תמיד במידה ובזהירות נטולת הימורים, אבל בהקפדה קנאית על שימור הלקח הנוסטלגי: להתקיים ולהתקדם רק בהישג יד ולעולם לא מאוברדרפט. לא השתנינו גם כשגילינו לימים בצער כי ההנהגה הסוציאליסטית, בחסות התמימות הצנועה של מעמד העובדים, היטיבה עם הקרובים לצלחת המפלגתית במשרות ציבוריות מכניסות, בהקמת מעונות מרווחים יחסית למגורינו, וגם בטיפוח הקשרים בין בעלי ההון לשלטון.
כשלים אלה רק מחזקים את חוכמת החיים הסינית אותה תמצת אחד מחכמי הדור בעידן ההוא בתובנה הסמלית, שהאדם זקוק למחייתו רק לקערת אורז אחת ביום, שתי חליפות בגדים וקורת גג פשוטה מעל לראשו. כל מה שיבקש לעצמו מעבר לזה - משחית. זו על רגל אחת כל התורה כולה שמאחורי מורשת הילדות שלנו ושל המדינה, וגם הפרספקטיבה אשר חסרות היום לחשיבה של צעירי המחאה החברתית לפני שיחזרו לרחובות.
לפנייה לכתב/ת 
