פרשת שבוע כלכלית: פתיחות מאפשרת אהבה

נאמר בפרשת השבוע, "אחרי מות": "לא תישנא את אחיך בלבבך. הוכח תוכיח אותו את עמיתך ולא תישא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך. אני ה'" (שמות, יט, יז-יח).

• לכתבות נוספות במדור פרשת שבוע כלכלית
  

הפירוש המקובל ל"ואהבת לרעך כמוך" הוא כפשוטו, האדם צריך לאהוב את הזולת באותה מידה שהוא אוהב את עצמו. כולנו יודעים שזה לא ריאלי. האהבה שאדם רוכש לעצמו לא ניתנת להשוואה. אבל גם אם היה נאמר ואהבת אדם א' כמו שאתה אוהב אדם ב' זה לא היה משנה - רגשות חיוביים לא מתעוררים או מתפתחים בעקבות פקודה.

תשובה נפוצה היא שעיקר המצווה הוא על דרך השלילה כפי שאמר הלל הזקן כשביקשו ממנו ללמד את התורה כולה על רגל אחת: מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך. והמהרש"א קישר את מקור הביטוי ל"ואהבת לרעך כמוך".

עדיין משהו מוזר. הביטוי ואהבת לרעך כמוך יכול היה להיאמר בעשרת הדיברות אם חשיבותו היתה רבה או אפילו יכול היה להיאמר כפסוק בפני עצמו. אבל בפועל הוא נאמר כאן בצנעה בהקשר של איסור על נקם ועל נטירה. ובהקשר רחב יותר של הפסוק שלפני, לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. ואם רוצים אז בהקשר רחב של תחילת הפרק שדן באיסורים על עושק, עיוות דין, רכילות, הכשלת עוורים, הלנת שכר ושקר.

אפשר גם בדרך אחרת

אפשר אולי לפרש את הביטוי אחרת, לא כמו ציווי, אלא כמו תוצאה. אנחנו לא מצווים לאהוב את האחר. אבל אם נמנע מביצוע סדרת הפעולות המפורטת - נקם, נטירה, שקר, שמירת שנאה בלב ופחות ניצול חולשותיו - בפועל נאהב אותו יותר.

על דרך השלילה, כל אחת מהפעולות המפורטות ובמיוחד הסמוכות ביותר נקם ונטירה, יוצרות תוצאה שלילית שבה אנו מתייחסים לאותו אדם בפחות אהבה ובפחות הערכה. וזו הסיבה המרכזית למצוות שמבקשות להימנע מהן.

גישה זו מסתדרת עם הבנתו של הרמב"ם את היחס בין מצוות לאמונה שאמר: אחרי המעשים נמשכים הלבבות. מעשים יוצרים ומשפיעים על רגשות. רגשות אפשר להבין. קשה להתחיל לאהוב על ידי הדחקת רגש השנאה. הדחקת רגשות מאפשרת לשחק את תפקיד האוהב אבל לאו דווקא מועילה לאהבה.

אם באמת אי אפשר לצוות על רגש, איך אפשר לאסור על נקם. הרי הצורך לנקום הוא רגשי?

בעיני, האיסור על נקם נאמר בכפיפה אחת עם האיסור על שמירת שינאה בלב או בבטן. עיקר הציווי נאמר לגבי בחירת האדם לגבי דרך ההתמודדות עם הכעס הראשוני שצף כלפי הזולת אחרי שזה בכוונה או בטעות פגע בנו.

אומרת התורה לבני ישראל, כשאתם כועסים או פגועים, יש בפניכם שלש דרכי התמודדות. אחת, להחליט, אני אשתוק עכשיו, ואנקום בעתיד. השניה להחליט, אני אשתוק עכשיו, אמנע מעימות ואנסה להדחיק את הכעס, והשלישית להתעמת עם הזולת ולהוכיח אותו על מעשיו. בבחירה זו, מנחה התורה איך לפעול לא תישנא את אחיך בלבבך. הוכח תוכיח אותו את עמיתך ולא תישא עליו חטא.

"לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך. אני ה'" (שמות, יט, יז-יח). התורה מסבירה שהדרך העדיפה היא פורקן הכעס בדרך של תקשורת ישירה. זו הדרך שנותנת לקשר עם האדם השני את הסיכוי הרב ביותר. הדחקת הכעס, תוביל לנקם או נטירה, וגם התחושה המצטברת של "אני יותר טוב ממנו" מקטינה את הסיכוי לאהבה וליחס שיוויוני עתידי. כדאי לזכור זאת כשעולות טענות וכעסים על אנשים בעבודה או במערכות יחסים אחרות.