האם אנחנו באמת רוצים את בר רפאלי?
אחת הטענות החשובות של חסידי השוק החופשי היא שהוא מספק לנו ביעילות רבה את מה שאנחנו צריכים. אבל מי בכלל יודע מה אנחנו באמת "צריכים" ו"רוצים"? יש מי שיגידו שכל הצרכים והתשוקות שלנו, כמו בר רפאלי או איקאה, הם לא יותר מתוצאה של היותנו יצורים מתוכנתים ומחוברתים. מושג יסוד בכלכלה
לפני שבועיים התחלתי כאן סדרה חדשה, ולה מטרה כפולה; להציג יתרונות וחסרונות של השיטה החופשית הקפיטליסטית ואז להציג את האלטרנטיבה המתוכננת שלה, שכידוע, לא ממש הצליחה. בשלב הראשון אני עוסק במגבלות השוק החופשי. אחת הטענות המרכזיות שמעלים חסידי השוק החופשי אומרת שהוא יעיל.
- לכל הטורים של אושי שהם קראוס
בשבוע שעבר בדקנו את עניין היעילות, והצגנו את מקס הורקהיימר, מראשי אסכולת פרנקפורט המרקסיסטית, ואת הטענה שלו שמושג הרציונליות התדרדר באלפיים השנה האחרונות, ובעצם שיעילות הפכה למטרה בפני עצמה, ולא רק אמצעי להשגת דברים טובים.
היום אני רוצה לגעת בנושא אחר, והוא נושא הצרכים שלנו. זה קשור לעניין, מפני שאחת הטענות החשובות של חסידי השוק החופשי היא שהשוק מספק לנו ביעילות הרבה ביותר את מה שאנחנו צריכים.
ולסיום ההקדמה, ההערה הקבועה. המטרה כאן אינה נודניקיות אנטיקפיטליסטית. כבודו של הקפיטליזם במקומו מונח, ויש לו יתרונות רבים, אבל גם לא מעט (וגם זאת בלשון המעטה) חסרונות. השוק החופשי הרים את תוחלת החיים במערב, והצליח לספק צרכים רבים כמו הצורך בתזונה סבירה, בתרופות במחסה. אבל הוא גם מערבל אותנו בסחרחורת אדירה של צרכים, ועל זה נדבר היום.
רצונות חופשיים?
אמרנו, אחת הטענות של חסידי שוק חופשי תאמר שהשוק מצליח לענות ביעילות על כמה שיותר צרכים וכמה שיותר רצונות. אחת השאלות המעניינות שעולה כאן לדיון היא השאלה של מקורם של הצרכים שלנו. וכאן יש שני קוטבי תשובה תיאורטיים.
קוטב אחד יאמר שהצרכים שלנו הם כולם (או ברובם) מבוססי פיזיולוגיה טבעית ופסיכולוגיה טבעית. הקוטב השני יטען שהכל, כולל הצרכים שלנו, מבוסס על החברה.
נתחיל בקוטב הראשון. הצרכים שלנו, יגידו המחזיקים בעמדה זו, הם טבעיים. נדגים.
הצורך באוכל הוא טבעי. הצורך בבשר, יגידו אחרים, הוא טבעי; זה טבעינו. אחרים יכולים לומר שדווקא צמחונות היא שטבעית לנו, ושההתפתחות של האנושות טישטשה אותה. גם יחסי מין ומשיכה מינית הם טבעיים. הם בנויים על המערכות של הפסיכולוגיה והפיזיולוגיה האנושית.
האנשים שמחזיקים בסגנון כזה של תשובה יגידו שהטבע שלי הוא זה שיוצר את הצרכים שלי ואת הרצונות שלי.
הצד הנגדי יטען משהו שונה לגמרי. לא ניתן להפריד, ככה הם יגידו, בין הצרכים ה"טבעיים" (אם יש כאלה בכלל), לצרכים שניטעו בנו על ידי הסביבה החברתית שלנו. אנחנו, הם יגידו, בראש ובראשונה, יצורים מתוכנתים ומחוברתים (כאלה שעברו תהליך של התאמה לחברה) וגם הרצונות שלנו הם כאלה; כלומר תוצר המערכת החברתית. נדגים גם כאן.
אמרנו קודם שיש לנו צורך "טבעי" לאכול, אבל הרעב שלנו הוא למאכל מסוים או לטעם מסוים, ואת המאכל הזה אנחנו רוצים, כי גדלנו עליו, או כי הוא נחשב טוב, או כי הוא מזכיר לנו רגעים יפים בעבר. וכך גם בנוגע לסקס. אנחנו נמשכים לא סתם לאישה מופשטת או לגבר כללי ומופשט, אלא יש לנו טעם, והטעם הזה אינו טבעי, אלא תלוי תרבות וחברה. אבל איך כל זה קשור לשוק חופשי?
ערך שימוש וערך חליפין
בכלכלה (וזה מתחיל באריסטו) מקובלת הבחנה בין מה שנקרא "ערך שימוש" של דבר לבין "ערך החליפין" שלו. ערך השימוש הוא הערך שאני מפיק מהשימוש הישיר בחפץ מסוים. למשל, תחושת השובע שהפקתי מהשימוש בעוגה (האכילה שלה, כמובן), או הרוויה מהמים. ערך החליפין הוא הערך הכספי שאני יכול לקבל תמורת אותה סחורה. בעצם, שווי השוק שלה, שבא לידי ביטוי בכסף.
והנה, כבר כאן ניתן לראות התאמה בין שתי הגישות שעליהן דיברתי למעלה. ערך השימוש מזכיר לנו, אינטואיטיבית, את הדברים הבסיסיים שעולים מהטבע שלנו. למשל תחושת השובע מהעוגה ותחושת הרוויה מהקולה. כאן כאילו נמצאים החלקים הטבעיים. ואילו, ערך החליפין, נובע מהמערכת החברתית.
כי הרי איך נקבע ערך חליפין? הוא נקבע בתהליך של משא ומתן שמבוסס על היצע וביקוש. אני בא לשוק עם 20 קילו תפוחים, אבל השוק מוצף. לכן אקבל רק חמישה שקלים לקילו. חמשת השקלים לקילו הם ערך החליפין של התפוח, וזה עניין חברתי ולא טבעי.
הקונה לא משלם עבור התפוח לפי תחושת השובע שהתפוח יצר אצלו, אלא לפי מחיר שנקבע על ידי פרוצדורה (תהליך) חברתית. והדוגמה היפה שנותנים רבים: ליהלום אין כמעט ערך שימוש, אבל ערך החליפין שלו אדיר. למה? מסיבות חברתיות.
ולאוויר יש ערך שימוש אדיר, אבל אין לו בכלל ערך חליפין (לפחות בימינו). הוא לא נסחר בכלל. אבל איך כל זה שייך לרצונות שלנו?
ז'אן בודריאר
הסוציולוג והפילוסוף הצרפתי בודריאר (ואחרים ששייכים, יחד איתו, לסגנון דיון שמכונה בשפה מקצועית פוסט סטרוקטורליזם) טוען טענה מעניינת. הוא מקצין את הגישה השניה שעליה דיברתי למעלה וטוען שבימינו, לא ניתן בכלל לדבר על רצונות טבעיים.
ערך השימוש של הדברים, כך הוא טוען, הפסיק להיות טבעי, והפך לחברתי גם הוא. ממש כמו ערך החליפין. אנסה להסביר.
אם באיזה "פעם" משוער, כך יגיד בודריאר, אדם היה זקוק למדף ספרים, הרי היום הצורך שלו הפך כבר מראש מורכב יותר (מעודן יגידו אחרים), הוא חווה את עצמו זקוק למדף של איקאה, או למדף של קסטיאל. ואם אדם פעם נזקק למכנס, הרי היום הצורך האותנטי הוא לג'ינס של חברה מסוימת, שפורסם באופן מסוים בחוצות הערים. והנה, אלה מותגים.
ואותו דבר בסקס. המשיכה היא לא סתם ל"אישה". אלא לאישה בגיזרה מסויימת, בעלת מראה מסוים, צבע עיניים, מסוים וכו'. כך, למשל, אידיאל שעון החול, של האישה שבנויה לפי מידות תשעים, שישים, תשעים, היא דוגמה טובה. אנחנו חושקים בנשים כאלה, כי ככה תיכנתה אותנו החברה.
וכמו שיש מותג של בגדים, כך יש גם מותגים אנושיים. לפעמים הם נקראים "סלבריטאים" ולפעמים "סמלי סקס". בר רפאלי, היא מותג של יופי ומהווה מעין אידאל יופי. ויש כמובן אחרות. אבל הטענה היא שהצרכים הכי עמוקים שלנו כבר מחוברתים; מתוכנתים על ידי פרסום, על ידי מערכת השוק החופשי.
בודריאר וחבריו לא חושבים שאנחנו לא אמיתיים או מלאכותיים או לא אותנטיים, כשאנחנו נמשכים לשחקן מפורסם. אנחנו אותנטיים. זוהי האותנטיות של היום. באופן טבעי ועמוק, אנחנו רוצים כבר דברים שהוטמעו בנו. ואם כך, השוק לא רק מספק לנו את הצרכים שלנו, אלא יוצר את הצרכים שלנו, כדי שנוכל לצרוך אותם.
ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה. ניתן לפנות אליו במייל ushik42@gmail.com ולהכנס לאתר הבית שלו - www.ushi.co.il. באתר אפשר למצוא את הטורים וגם קטעים מספרי ילדים שלו ומאמרים אחרים. הוא מזמין אתכם: תכנסו, תורידו, תשתמשו, תלמדו ותנו לאחרים ללמוד להנאתם. זה בחינם.
לפנייה לכתב/ת 
