מופע ישיבה: רוקרים בגיל העמידה
כשהמוזיקאים הישראלים מתבגרים, הם זונחים את הרוק הבועט ועוברים לבלדות בשלות. בממלכה הבריטית לעומת זאת, החיים ממשיכים גם אחרי גיל 50: למשל האלבום החדש של פול וולר
אחת האינדיקציות לכך שהרוק’נרול לא הפך באמת לבשר מבשרה של הארץ הזו, היא העובדה שאין כאן כמעט רוקרים פעילים שעברו את החמישים. ואל תצעקו לי פורטיס-סחרוף. אפילו לא שלום חנוך. אמרתי "כמעט".
עוד תווים של שי להב ב-ynet:
- סאבלימינל: איש גדול צריך לעשות צל
זה לא שהמוזיקאי הישראלי הנפוץ נוטש לגמרי את הגיטרה החשמלית בהגיעו לאמצע החיים. הוא פשוט עוטף אותה באינספור בלדות וחומרים "בשלים", שמאפשרים לו להמשיך ולשרוד פה כמוזיקאי. בסופו של דבר, מי שמשלם לו את החשבונות היא אשת משאבי האנוש בחברת ההייטק, שמזמינה אותו לאירוע סגור ומפונפן שבו ייתן גוד טיים לעובדים השחוקים, ולא המבקרים הצעירים והתובעניים מרחבי האינטרנט.
בנזין עם "חופשי זה לגמרי לבד". רוקרים מחיפה האפורה
כך שמדובר בהכרח. כלכלי, קיומי. אבל זו ממש לא הסיבה היחידה. אם בוחנים את הקריירות של מרבית הזמרים הישראלים הגדולים, שכבר חצו את החמישים, אפשר לראות שכולם נגעו ברוקנ'רול, חלקם אפילו היו שותפים לרגעים הכי גדולים שלו בישראל, אבל כמעט אף אחד מהם הוא לא רוקר. במשמעות האידיאולוגית, הקיומית של המושג.
אריק איינשטיין, גידי גוב, יהודית רביץ - לכולם היו להיטי רוק ענקיים. והם השתמשו ברוק כעוד כלי מרכזי בארסנל שלהם, במיוחד בימי הזוהר שלו, בשנות השמונים. אבל שוב, הם לא צמחו מתוך הרוק. רק מקיימים איתו מגעים מפעם לפעם. וזה מובן לגמרי, כי ברקע של הדור שלהם עדיין מהדהדים צלילי הלהקות הצבאיות. וגם הדי.אן.איי של אותן להקות, שבוסס על שילוב בין מוזיקה וסחבקייה. לא ללכת עד הסוף, כדי לא להיתפס חלילה כמגזימן.
מצד שני, גם מבוגרי המועדונים של רמלה - הרוקרים האמיתיים של הדור הזה - לא נשאר הרבה. גבי שושן ועוזי פוקס, פרפורמרים ענקיים שנותרו עדיין זמרים מצויינים, נראים לפעמים כמו פארודיה על זמרי רוק מזדקנים. מיקי גבריאלוב הלך לאיבוד בנסיונות להפוך לסולן. מאיר ישראל הוא חלק מההצגה של שלמה ארצי וחיים רומנו, כמאמר הקלישאה, ממלא חשבוניות. לא פלא שהם מדברים בערגה על קאמבק של הצ'רצ'ילים.
בקרב בוגרי העשור שאחרי, זה של שנות השמונים, המצב לא שונה בהרבה. ניקח למשל את שתי להקות הרוק הגדולות של תחילת העשור, תיסלם ובנזין. חברי תיסלם נראו מהרגע הראשון כמו חבר'ה על הכיפאק, מבתים טובים, שמשחקים ברוקנ'רול. בכיף ובכישרון, אבל לא באמת עד הסוף. וזה בדיוק מה שקרה, כשבוחנים את הביוגרפיות של יאיר ניצני, יזהר אשדות או דני בסן.
לבנזין, מהעבר השני, היה פוטנציאל רוקרי אמיתי. הם הרי באו מהאפור הגדול של הקריות ולא היה להם מה להפסיד (כמו שנאמר ב"חיפה חיפה תל אביב" על תרבות הגיטרה החשמלית: "אני כבר נגוע!"). אלא שהם נפלו וקמו על הכישרון והמוטיבציה של יהודה פוליקר, אחד הרוקרים הכי גדולים והכי אותנטיים שצמחו כאן. וברגע שפוליקר פנה לשדות יווניים ולאיזורי הבלדות לכל המשפחה, גם הגחלת הזאת כבתה. אגב, במסגרת הקאמבק המפואר שלו, בשנתיים האחרונות, חזר גם הדיסטורשן. אבל עדיין מעט ומאוחר מדי.
מה שמותיר אותנו, כאמור, עם האש הבלתי נשכחת: שלום חנוך, שמתעקש לתת בראש גם בגילו המאוחר (אם כי, גם אצלו, בסוף כמעט כל שיר יושב קיבוצניק משופם עם אקורדיון), והצמד הבלתי מתכלה - פורטיס וסחרוף.
זה כנראה מה שגורם לחובבי רוק ישראליים להתייחס בהערצה, שלא לאמור בפליאה, לרוקרים מתבגרים מעבר לים. מחקרים קובעים שבכל עת שבה ניל יאנג קשישא אוחז בגיטרה חשמלית ומנענע את מה שנותר מרעמת שיערו המפוארת, עשרה ישראלים לפחות מגיעים לאורגזמה וירטואלית. וכך גם במקרה של פול וולר בן ה-54.
פול וולר בשיר הנושא מתוך האלבום החדש: Sonic Kicks
גם לוולר יש בארגז הכלים אינספור ז'אנרים שהוא אוהב להשתעשע בהם. מימי הפאנק של הג'אם (שהם עדיין, עם כל הערכתי לקריירת הסולו שלו, רגעי הקסם האמיתיים), דרך הסווינג והג'אז הסטייליסטי של הסטייל קאונסיל ועד לימי הסולו ששילבו בין פולק, אלקטרוניקה ומה לא בעצם. ועדיין, מתחת לכל אלה, זורם אצלו העורק המרכזי של הדיסטורשן. ברור, חזק ושוצף.
בהתחשב בעובדה שהוא גם עדיין נראה מצויין, ושההשפעה הברורה שלו חלה על כל דור ודור של להקות בריטיות שנוצרו מאז הג'אם, לא פלא שהוא נתפס בבריטניה כסנדק. רק ששם, להבדיל מהמקרה של ברי סחרוף אצלנו, לא מדובר באמן בודד וחד פעמי. אלא במרכיב חשוב מתוך שושלת מפוארת.
לוולר היו שני אלבומים מצויינים בשנים האחרונות, בייחוד "22 Dreams" הכפול
והפנטסטי. עכשיו הגיע "Sonic Kicks" שהתברג מיד בצמרת טבלת המכירות הבריטית, תופעה מדהימה כשלעצמה. באלבום החדש יש מעין תמצית של מכלול ההשפעות הוולריות שכבר נמנו כאן - ובאופן אירוני ומקסים, ברור לגמרי שוולר מושפע מהיוצרים שהושפעו ממנו (זה מעט מוגזם, במקרה של הדימיון הקולי שלו לדיימון אלברן, יש לומר) -וגם כאן, כמו תמיד, יש שפע של סטייל, אנרגיה ואינטליגנציה.
ובכל זאת גם אחרי חמש האזנות, לא הצלחתי באמת להיתפס ל- Sonic Kicks. התחושה היא, שוב ושוב, של כמעט. שבכל רגע יבוא השיר הגדול שיעיף לך את הראש, כמו שוולר יודע לעשות. אבל הוא לא בא. ואפילו לא מטלפן. ואחרי שמוסר מעטה ההתרגשות, מכך שגבר בן 54 עדיין נותן בראש באופן הכי טבעי, אנחנו נשארים עם אלבום שנדמה כי הנתינה בראש הפכה לערך המרכזי שלו. על חשבון מלודיה, טקסטים נוקבים (כמו באלבומו הקודם Wake Up The Nation), ואפילו על חשבון המרכיב האהוב עליי ביותר אצלו - שירה בלתי אמצעית, חורכת לב. בקיצור, עוד אלבום של פול וולר. חלק מהשגרה המבורכת של הרוק בממלכה המאוחדת. הלוואי עלינו שגרה כזו.
