"אנקת גבהים": קלאסיקה בגרסה לא קלה
הבמאית הבריטית אנדראה ארנולד לקחה על עצמה משימה לא פשוטה, כשבחרה לעבד לקולנוע את הרומן הקלאסי של אמילי ברונטה "אנקת גבהים". התוצאה המעניינת: סרט אפל ומטלטל שלא דומה לשום גרסה לספר שהכרתם בעבר
האתגר ביצירת עיבוד נוסף לספרה של אמילי ברונטה "אנקת גבהים" (1847) כפול ומכופל: לא רק שמדובר בקלאסיקה של ספרות אנגלית, אלא שזו קלאסיקה שזכתה לכמות יוצאת דופן של עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים. ההית'קליף החדש צריך להתמודד עם הרשמים שהותירו שחקנים מהוללים וכריזמטיים כמו לורנס אוליביה, רייף פיינס או טום הארדי. עבודת הבימוי נמדדת מול קולנוענים כמו וויליאם וויילר (1939) לואיס בונואל (1954), או ז'אק ריווט (1985).
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
אנדריאה ארנולד, הבמאית המוכשרת של "דרך אדומה" ו"מחוץ למים" היא היוצרת המשמעותית הראשונה שניגשה לעיבוד ספרה של ברונטה. היא הולכת רחוק יותר מקודמיה בניסיונה ליצור מחדש את האפקט המטלטל שהיה למקור הספרותי על הקוראים הוויקטוריאניים. כמובן שכדי לטלטל אחרי למעלה מ-160 שנה נדרשות כמה החלטות דרסטיות.
התוצאה תרתיע רבים, בוודאי כאלו שמחפשים "תקציר דובשני" למקור הספרותי, או כאלו הטועים לבלבל את האפלה הגותית של אמילי ברונטה עם העידון נוסח ג'יין אוסטן.
העמקה אל טבע האדם
"אנקת גבהים" ("Wuthering Heights") של ארנולד אינו מסתמך על קטעי משחק שבהם הית'קליף מביע במילים את להט אהבתו לקתרין או את עוצמת הכעס והשנאה שלו על מי שמפריד ביניהם. זהו סרט של דימויים ולא של מילים.
ארנולד, שסומנה בסרטיה הקודמים כתשובה נשית לקן לואץ', מציגה את העולם האנושי בנטורליזם ברוטאלי נטול כל שימוש במוזיקה מרככת ומנחמת. בו זמנית, היא משלבת נטורליזם זה בהצגה אקספרסיבית של הטבע המזכירה את עבודתו של לארס פון טרייר ב"מדיאה" (1988).
הערבות של יורקשייר נוכחות בסרט זה במידה החורגת משמעותית מכל עיבוד קודם. המרחב הפתוח והפראי וקולות הרוח הצולפת הם המצע לסערת הנפש האנושית, ובעיקר זו המצויה בתוך הית'קליף. את מה שהטבע מבטא הדמויות לא צריכות לנסח במילים. ולכן חלקים גדולים מהסרט, בעיקר בחלקו הראשון, מתרחשים בשתיקה מוחלטת.
התקשורת בין זוג הנאהבים הצעיר – קתרין ארנשאו (שאנון ביר) והית'קליף (סלומון גלייב), הנער כהה העור שהובא לחווה על ידי אביה (פול הילטון) - מתבצעת במגע ישיר. גוף בגוף (באופן ארוטי, אך לא מיני) ובינם לבין הטבע הפראי שבו הם מאוחדים. כמו בסרטה של ג'יין קמפיון "הפסנתר" (1993) שוטים רבים עוסקים במגע - במרקמים של צמחיה, סלעים ובדים, ובאופן משלים נגיעה של קתרין בגופו של הית'קליף – ליקוק פצעי המכות שאותם הוא ספג מהמתנכלים לו.
בחירת בימוי קיצונית זו מהווה את המפתח לקשר העמוק בין שתי הדמויות. היא הבסיס לאירועים הטראגיים של הסרט. הצופים שלא יבחינו בכך צפויים להשתעמם. עבורם זו תהיה עבודה של במאית שאין לה מה לומר ולכן מעדיפה לערום עוד שוטים מיותרים של טבע במקום לעסוק בקידום העלילה.
קוטעים את הזנב
בדומה לרוב העיבודים הקולנועים שנעשו ל"אנקת גבהים", גם ארנולד מתמקדת רק בחלק הראשון של הספר, זה העוסק ביחסים בין קתרין והית'קליף על פני שתי תקופת זמן. תקופת הילדות והנעורים לאחר הגעתו של הית'קליף לחווה, וחזרתו לאחר היעדרות כאדם בוגר (ג'יימס האוסון) שמונע מרצון להתאחד עם קתרין הנשואה (קאיה סודילאריו) ולנקום באלו שביקשו את רעתו. האירועים המתרחשים בשלבים המאוחרים יותר ובהם מעורבים הצאצאים – מושמטים לחלוטין.
כמו כן, מושמט סיפור המסגרת ובו אורח נמלט מהסערה לתוך בית החווה שבו גר הית'קליף ושמבעד לחלונו הוא רואה את הרוח של קתרין. הוויתור על סיפור המסגרת משרת את העמדה הנטורליסטית בהיותו מעלים את מוטיב האימה העל טבעי.
המידע הסיפורי מוצג באופן חלקי באמצעות הגבלת הצופים לנקודת הידע (פוקליזציה) של הית'קליף. דרך הפרספקטיבה החלקית והפגועה שלו אנו חווים את העולם שדוחה אותו, ואת יחסה הבעייתי של ק'תרין כלפיו.
תחושת העלבון הופכת לטעונה עוד יותר בגלל ההחלטה הפרובוקטיבית של ארנולד להחליף את הית'קליף "הצועני", בהית'קליף שחור – עבד שברח. החלטה שמותירה את היחס המשפיל כלפיו לטעון בהקשר של זמננו אנו.
החלטותיה של ארנולד נועזות ומעניינות, אבל גוררות איתן גם בעיות. הצגת העולם האנושי באופן נטורליסטי מובילה לבחירות ליהוק בעייתיות. זה ניכר במיוחד בחלק השני, והפחות מוצלח של הסרט, שבו הית'קליף חסר את הכריזמה האפלה המהווה את סוד כוחה המתמשך של הדמות.
כמו כן יש להזהיר את הצופים הרגישים במיוחד לסבלם של בעלי חיים. במסגרת הנטורליזם בהצגת חווה מהמאה ה-19, וכחלק מניסיונה של ארנולד לבטא באופן מטלטל את הברוטאליות האנושית, ישנם כמה רגעים לא קלים לצפייה. זה אולי מוצדק מבחינת הכוונות, אך באופן אישי הייתי שמח אם היא הייתה בוחרת לוותר על דימויים אלו.
