השכן הערבי שלי: מי שמאמין - לומד לפחד
הפועל הערבי ביישוב הציל את חייו של בני, אבל למחרת לא הייתי מסוגלת לעצור לו טרמפ בכניסה ליישוב. למה כשזה מגיע למצב שבו צריך לתת אמון בבני אדם, אני סומכת רק על יהודים, כמו לא היו בקרבינו מעולם אנסים, רוצחים או פושעים?
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- כצאן לזבח: כבשים בכבישי ירושלים
- סוף עידן סרוגים: הכיפה יורדת מהפריים-טיים
- אברך: "בחורי הישיבות ילכו לכלא - ולא יתגייסו"
לפני חצי שנה החלטנו, החצי ואני, להיפרד בשמחה מהבורגנות - ולהעתיק את מקומנו אל יישוב מחוץ לקו הירוק, למען עתיד ילדינו. ציונים אנחנו ואוהבי הארץ, אבל לא היה זה מעבר אידיאליסטי. פשוט ראינו כי טוב, נדלקנו על האנשים שם - ונשארנו.
מאז, מדי יום אני רואה אותם - מכוניות שלמות עמוסות בפועלים פלסטינים מקומיים, שעוברים בידוק ביטחוני בכניסה ליישוב, בדרכם לאתר הבנייה של הפרויקט החדש שלנו. מעולם לא התייחסתי באופן מיוחד לקיומם. היה נראה לי אך טבעי שערבים בונים את היישוב שלנו, והכל זרם על מי מנוחות - עד לאותו שבוע שבו הסטטוס-קוו המוזר הזה התנפץ.
תודה לך, הצלת לי את הילד
הכל קרה כשהייתי עם הילד בדרך לגן. פגשתי שכנה ועצרתי לדבר איתה, כשלפתע הוא ניתק את ידו מידי,
ורץ לעבר הכביש כדי להתבונן מקרוב בטרקטור שהחל לנסוע ברוורס. אחד הפועלים שראה אותו, זינק מיד לעבר הכביש ומשך אותו משם. "מאוד מסוכן פה", הוא אמר לי. "מזל שהיית שם", השבתי. והוספתי: "תודה לך, הצלת לי את הילד".
יום לאחר מכן יצאתי מהיישוב בדרכי לקניות, וראיתי את הפועל ממתין לטרמפ בכניסה ליישוב. "לעצור, או לא לעצור?" שאלתי את עצמי. עניין של שניות וכבר הספקתי לחלוף על פניו ברכבי הממוזג, משאירה לו אבק. "רוב הסיכויים שהוא אדם טוב", חשבתי לעצמי אחר כך. "אבל החברים שלו כבר הספיקו לרצוח שישה מטיילים בוואדי הסמוך. אני לא יכולה לקחת סיכון".
בכל יום אני רואה אותם. הם קופצים לידי ראש במעיין שסמוך ליישוב, חותכים לי את השניצלים בסניף של "רמי לוי", אורזים לי את השקיות בקופה. בערב יום העצמאות אחד מהם אפילו איחל לי חג שמח (מה אני אמורה לענות על זה, "שיהיה לך יום נכבה מוצלח?")
כמעט תמיד הם נחמדים, חייכנים ובעלי תודעת שירות גבוהה. לפעמים אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי, למה זה בעצם לא עובד בינינו? למה הם מספיק טובים בשביל לתקן לי את הצנרת, ולבנות לי את הבית, אבל לא מספיק אמינים בשביל שאעצור להם טרמפ בצומת?
למה בכל פעם שיש לי הזדמנות להחזיר להם טובה, ישר עוברים לי בראש תסריטי אימה גזעניים בנוסח: אולי הוא מחבל? אולי הוא אנס? למה כשזה מגיע למצב שבו צריך לתת אמון בבני אדם, אני סומכת רק על יהודים, כמו לא היו בקרבינו מעולם אנסים, רוצחים או פושעים?
איך נראים ערבים טובים?
אבל אלה החיים, ואין צדק. וקבוצה גדולה של אנשים שרק רוצים לחיות בשקט נאלצת לשלם מחיר כבד על מעשיה של קבוצת צמאי דם קטנה ושתלטנית. איך נראים ערבים טובים? אני לא יודעת. אז אני אדישה לכולם, גם לאלה שממש לא מגיע להם.
היום, כמו בכל יום, עברתי בצומת הגבעה הצרפתית. שני ילדים ערביים, כנראה מהכפר הסמוך, ניקו
שמשות של מכוניות. לפתע ניגש אלי אחד מהם, והתחיל לנקות לי את השמשה. "לא תודה", אמרתי לו. "אתמול שטפתי את האוטו".
"שקל..." הוא לחש לי. "אפילו שקל". הפנים שלו היו מלאות בשריטות, ואת גרונו פיארה צלקת ענקית. "בעולם אחר זה יכול היה להיות הילד שלי שם, בצומת", חשבתי לעצמי, והזדעזעתי מעצם המחשבה. הרמזור התחלף ואנשים החלו לצפור לי. פתחתי מהר את הארנק, שלפתי 50 שקלים - ומלמלתי לילד: "תעשה עם זה דברים טובים".
המשכתי לנסוע, ולא הפסקתי לבכות כל הדרך לעבודה.
לפנייה לכתב/ת 
