מתיחת פנים / על פלייאוף ה-NBA

הסימפטיה המפתיעה כלפי לברון, הנחישות והקשיחות של כריס פול, הזקן המאיים של ג'יימס הארדן. בהשראת זוכה פרס האמי צ'ארלס בארקלי: שלושה גיבורי פלייאוף שעושים שינוי

ציפי שמילוביץפורסם: 07.05.12 , 10:57

צ'ארלס בארקלי זכה בשבוע שעבר בפרס האמי לפרשן/אישיות ספורט על העבודה שהוא עושה בסיקור ה-NBA של רשת TNT.

לונדון 2012 - אל תחמיצו את העמוד המיוחד של ynet ספורט, המקיף ביותר למשחקים האולימפים

להגיד שהפרס מוצדק זה בערך כמו להגיד ש"הסמויה" היא סדרת הטלוויזיה הטובה בכל הזמנים. בגיל 49 בארקלי אמנם הפך למטרוסקסואל שהולך לשומרי משקל ומשגיח על עור הפנים, אבל חוץ מזה גם היום אין בו עצם אחת מזויפת ואין איתו שנייה משעממת.

חי מדאחקה לדאחקה. שאקיל(צילום: AP)

הוא יושב באולפן ואומר הכל. שאקיל אוניל חי מדאחקה לדאחקה, מג'יק יודע כדורסל - וואלה - אבל איכשהו לא כל הכריזמה עברה איתו מהמגרש לאולפן, קני

ומה היה לפנות בוקר?

1:3 לפילדלפיה על הבולס, הניקס ניצחו את מיאמי

ירון דרוקמן

הסיקסרס ניצחו 82:89 ורחוקים ניצחון בודד מחצי גמר המזרח, ספנסר האווס הצטיין עם 22 נקודות ושמונה ריבאונדים. ניו יורק גברה על ההיט 87:89 וצימקה ל-3:1, בוסטון עלתה ל-1:3 בסדרה מול אטלנטה, 1:3 ללייקרס על דנבר

1:3 לפילדלפיה על הבולס, הניקס ניצחו את מיאמי

סמית' אחראי על הצד החנוני של הפרשנות, וצ'ארלס בארקלי עושה הכל יחד. הוא אפילו מצליח בדרך כלל לא להיות אכזרי או מעליב או סתם גועלי, ואין ציטוט שלו שלא ראוי להיות מצוטט. אז הנה שלושה ענייני פלייאוף, אחרי שבוע ראשון ומאוד מהנה של משחקים, בהשראת הסוס האציל.

גיבור סנטימנטלי

"לברון ג'יימס הוא השחקן הכי טוב בעולם, בהפרש גדול" (בארקלי אחרי הניצחון של מיאמי על הניקס במשחק מספר 3 במדיסון סקוור גארדן)

משהו מוזר קורה בשבועות האחרונים סביב ג'יימס. בגיל 27, בעונתו התשיעית בליגה, הופך השחקן המושמץ ביותר בעולם בשנתיים האחרונות לסוג של גיבור סנטימנטלי. אפשר להרגיש את זה באוויר עם כל משחק שעובר. "בקליבלנד", כפי שאמר השבוע מייקל ונטר מ-NBC, "אנשים עדיין מדליקים את האח בחורף רק אחרי שהם שרפו את כל הגופיות של לברון", אבל בשאר חלקי הליגה גוברת כל הזמן סימפטיה מאוד לא צפויה לג'יימס.

ילד טוב שנותן כבוד לאמא. לברון(צילום: רויטרס)

לברון לא בחור רע. רחוק מזה. הוא ילד טוב שנותן כבוד לאמא ועושה בהתנדבות תשדירי פרסומת שמעודדים ילדים להישאר בבית הספר

קינג ג'יימס בשיאו

בדרך לסוויפ: מיאמי ב-0:3

ynet ספורט

רבע אחרון מצוין של לברון ג'יימס, בו קלע 17 מתוך ה-32 במשחק כולו, סידר להיט ניצחון 70:87 בניו יורק. האלופה הפסידה בביתה 95:79 לאוקלהומה סיטי ומפגרת 3:0

בדרך לסוויפ: מיאמי ב-0:3, דאלאס על סף הדחה

. גם ההחלטה שהוא לקח לפני שנתיים - בואו נפשיט אותה לרגע מההייפ של בלוגרים מהירי אצבע - הייתה בסופו של דבר מעבר מקבוצה מקצוענית אחת לשנייה. נכון שהוא נעשה באופן דפוק יותר מרון ארטסט ודוחה יותר מדונלד טראמפ, אבל עדיין, הוא פשוט עבר קבוצה. מותר לו. לא כל אחד הוא מייקל ג'ורדן, או לארי בירד, או מג'יק. או אפילו קובי בראיינט, יסלח לי האל על אובדן העשתונות הרגעי הזה.

בשנתיים שעברו מאז "ההחלטה", כפי שנהוג לכנות באמריקה את מופע האימים של ג'יימס במסיבת עיתונאים מכורה ומכוערת ב-ESPN, הוענש לברון בכל דרך אפשרית, ובצדק. בדפנסיביותו הלגיטימית-אך-מטופשת הוא המשיך להתנהג כמו פוץ גם אחרי שהגיע למיאמי. הקהל שרק לו בוז בכל מקום, התקשורת זילזלה בו, הוא הפך לשק החבטות של טוויטר, ובעיקר לא הצליח לקנות סל ברבע האחרון. בכל פעם שלברון החטיא זריקת עונשין מכריעה, פרצו שלושה ילדים בקליבלנד את מעגל העוני.

מפרגן לקינג ג'יימס. בארקלי(צילום: רויטרס)

את כל זה הוא הרוויח ביושר, אבל עכשיו יש הרגשה שאפשר לקצר לו את העונש בשליש, או לפחות ברבע. רצוי ברבע האחרון. אם לא על התנהגות טובה

מכה ל-LA

קליפרס: באטלר שבר את ידו, גמר את העונה

ירון דרוקמן

שחקנה של לוס אנג'לס קליפרס נפגע בניצחון על ממפיס, כאשר ידו השמאלית נתפסה בגופיה של רודי גיי מהיריבה, ואמר בסיום: "המשכתי לשחק, אבל אחרי שהוחלפתי הרגשתי כאבים"

קליפרס: באטלר שבר את ידו, גמר את העונה

, אז מטעמים הומניטריים. לברון הגיע לליגה עם רמת ציפיות שלא הייתה כמותה מאז שאקיל אוניל. זה עומס כבד ומעיק, ובמציאות שבה שחקני כדורסל הם מוכרי נעליים הרבה יותר מאשר שחקני כדורסל - אמפתיה היא לוקסוס שקשה להעניק להם. אבל לברון, כמו שאומר בארקלי - ובכלל-בכלל לא מתכוון לעצמו, בכלל־בכלל לא - הוא "משהו שרק אלוהים יכול ליצור, ויש גבול למספר השחקנים שאלוהים יוצר ועדיין לא נותן להם אפילו טבעת אחת".

אופי? הקליפרס?!?

מג'יק ג'ונסון: "הקהל של הקליפרס יהפוך את הסטייפלס סנטר למבצר ביתי"

בארקלי: "טוב, זה כי אתה קנית אותם"

מג'יק: "אני קניתי את הדוג'רס"

בארקלי: "דוג'רס, קליפרס, הכל אותו דבר בלוס אנג'לס"

אופי ועמוד שדרה. כריס פול(צילום: AP)

סדרה מהנה כצפוי ומוזרה מהצפוי מתנהלת בין הקליפרס לממפיס. שלושת המשחקים עד כה היו צמודים, אינטנסיביים, מלאים כדורסל טוב וקאמבקים מטורפים. אבל יותר מהכל הסדרה הזו מלמדת על הדרך שהקליפרס עשו בעונה אחת מקוצרת ובהחלטה אחת מקצרת חיים לאוהדי הלייקרס של דייויד סטרן. מבדיחה עבשה אפילו יותר מהבדיחות של האוהד הכי שרוף, בילי קריסטל, הפכו הקליפרס לקבוצה עם אופי, נוכחות, קשיחות ועקשנות. בקיצור, הם הפכו לקבוצה של כריס פול. לקראת סיום המשחק השלישי בסדרה צייץ ביל סימונס, בלי ספק כותב הספורט הטוב בעולם כיום: "שלום, אני כריס פול ואני טוב בכדורסל". כי לפעמים לא צריך אפילו 140 תווים.

עוד ב-ynet ספורט:

אוהדי הקליפרס, לבושים בחולצות אדומות ומחכים כל הזמן לרגע בו אשטון קוצ'ר יצוץ מאיזה מקום ויגיד להם שכל זה סתם מתיחה, דרשו במשחק האחרון להעניק לפול את תואר ה-MVP של העונה. זה כנראה לא יקרה - עיין ערך: לברון ג'יימס, גיבור סנטימנטלי - אבל שנים של צפייה בקבוצות אחרות משחקות כדורסל כנראה לימדו משהו את האוהדים האלה. כי פול צריך להיות לפחות מועמד רציני לתואר.

עוד יכולים להפסיד את הסדרה הזו. שחקני הקליפרס(צילום: EPA)

הבור שממנו חילץ את הקליפרס עמוק יותר מאינטליגנציית הכדורסל של סן אנטוניו, ואפילו לא מדובר כאן ממש על כדורסל. מדובר בבניית אופי, עמוד שדרה, יכולת לעשות במשחק הראשון של הפלייאוף את אחד הקאמבקים הגדולים בהיסטוריה ולהתבטא אחריו כאילו היה ברור כל הזמן שזה מה שהולך לקרות. ואגב, גם כאן יש לבארקלי חלק: ביקורת שהעביר על רמת הפיזיות והיכולת שלהם לנצח במשחק כדורסל מלוכלך ונטול האלי־הופים נתלתה בחדר ההלבשה של הקליפרס, ולפחות בינתיים זה כנראה עוזר.

הקליפרס עוד יכולים להפסיד את הסדרה הזו וזה לא יפתיע אף אחד, אבל מה שלא יהיה, הם הניחו השנה את היסודות לקבוצה שתוך שנה-שנתיים תוכל באמת להיות מתמודדת רצינית על האליפות. כל זה אם פול לא יקרע כמובן איזו רצועה בברך. קליפרס, בכל זאת.

"להוריד את ערימת השיער הזו מהפנים". הארדן(צילום: MCT)

ימי הרעם

"אני מת על ג'יימס הארדן, אין שחקן כזה, אבל שמישהו ידבר עם אמא שלו או עם אשתו, שיגידו לו להוריד את ערימת השיער הזו מהפנים. זה דוחה" (בארקלי בתגובה ראשונית לסוויפ של אוקלהומה סיטי מול דאלאס)

היה קצת עצוב לראות את המאבריקס לא מצליחים לנצח אפילו משחק אחד, שנה אחרי שזכו באחת האליפויות המרגשות בעשור האחרון, אבל אם מחפשים סמליות של העברת לפיד וכל זה, אז יש כאן בשפע. בשני המשחקים האחרונים בסדרה הזו, היו רגעים בהם הת'אנדר הזכירו קצת את שיקגו בולס של תחילת שנות ה-90. הם כמובן בנויים אחרת לגמרי ומשחקים אחרת לגמרי, אבל משהו באדרנלין, בהגנה, באקספלוסיביות, בכימיה המצוינת כנגד כל היגיון ובעיקר ברעננות, זרק אותי לימי השיקגו סטדיום הישן. מעבר למובן מאליו, שהם קווין דוראנט וראסל ווסטברוק, יש עוד שני אנשים שהופכים את הת'אנדר לקבוצה מענגת במיוחד: ג'יימס הארדן והמאמן סקוט ברוקס.

קבוצה מענגת במיוחד, הת'אנדר. הארדן בטירוף(צילום: MCT)

ברוקס הוא כמעט הקלישאה של שחקן בינוני שאמנם היה הרבה שנים בליגה (עשר במקרה שלו), אבל בילה הרבה דקות על הספסל, מה שבסופו של דבר עזר לו להפוך למאמן טוב. תענוג לשמוע אותו מדבר עם השחקנים בפסקי הזמן, יש לו אינטליגנציה רגשית גבוהה, והוא מתעקש להכריח אותם ליהנות. אז הם נהנים.

במיוחד כשהארדן על המגרש. חוץ מלהתגלח, כנראה אין שום דבר שהמועמד הבטוח לתואר השחקן השישי של העונה לא יכול לעשות, וכנראה ההגדרה שלו כשחקן שישי נוצרה רק כדי שיוכל לקבל תואר - כי בפועל הוא ההבדל שבין קבוצה שמזכירה פה ושם את שיקגו בולס לקבוצה מאיימת כל כך שהיא יכולה להוריד מבול על המצעד של ג'יימס, גיבור סנטימנטלי.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו