טעימת תרגום מתוך "הדמעות של אבי"

ראיתי את אבי בוכה פעם אחת בלבד. זה היה בתחנת הרכבת של אַלטון, כשהרכבות עוד פעלו. הייתי בדרך לפילדלפיה, לתפוס רכבת שתחזיר אותי לבוסטון ולקולג'. הייתי להוט לצאת לדרך, כי הבית וההורים כבר נעשו מעט לא ממשיים עבורי, והרווארד, עם הקורסים והתקוות לעתיד שהם עוררו בי והחברה שמצאתי בשנה ב', הפכו יותר ויותר אמיתיים בכל סמסטר; וזעזע אותי – הוריד אותי מהפסים, שם בתחנה – לראות את עיניו של אבי, כשהוא לחץ את ידי לפרידה, נוצצות בדמעות.

האשמתי את לחיצת היד: במשך שמונה-עשרה שנים מעולם לא הזדמן לנו מאורע שיצדיק את המחווה החברתית הזו, את יצירת הקשר הגברית הזו, והתחלנו לגשש בה את דרכנו רק לאחרונה. הוא היה גבוה ממני, אף שלא הייתי נמוך, והבנתי, שעה שידו החמה נתונה בידי והוא מנסה לחייך, שהיתה לו זווית ראייה שונה משלי. אני הלכתי למקום מסוים, והוא ראה אותי עוזב. לי היה ברור שאני גדל, ועבורו הלכתי ונעשיתי קטן. הוא אהב אותי, והרגשתי את זה כפי שלא הרגשתי מעולם. זה היה דבר שלא היה צורך לומר בעבר, ועכשיו הדמעות שלו אמרו זאת.

תחנת אַלטון הישנה היתה מקום כלבבו, כזה שמקדש שינוע ותענוגות קטנים של חיי העיר. כאן קניתי את חפיסת הסיגריות הראשונה שלי, ללא כל התנגדות מהאיש בדוכן העיתונים, על אף שהייתי בן חמש עשרה ונראיתי צעיר לגילי. הוא פשוט נתן לי את העודף, וקופסת גפרורים עם פרסומת לבירת סאנשיין, מהמבשלת המקומית של אלטון. אלטון היתה עיר תעשייתית בינונית בגודלה, ששקעה בשפל כלכלי מאז החלו מפעלי הטקסטיל לזלוג דרומה. עד אז, עם פרישת רחובותיה הסימטרית והמטבח הביתי העשיר, היא עדיין סיפקה לתושביה תפנוקים מסורתיים ואשלייה של רווחה אישית.

הצתִּי בלוק אחד מהתחנה, כך אני זוכר, ועל אף שלא ידעתי איך לשאוף העצבים שלי ספגו מכה; נראה היה שהמדרכה מתרוממת לקראתי והרגשתי שהעולם כולו נעשה קל יותר. מאותו יום והלאה התחלתי להדביק פערים, חברתית, עם בני גילי הזוהרים יותר, שכבר עישנו לפני.

אפילו לאמי הביתית-תמיד, לא נוסעת כי אם קוראת, היה קשר לתחנה: זה היה המקום היחיד בעיר שבו אפשר היה לקנות לה את המגזינים האהובים עליה, "הארפר'ס" וה"ניו-יורקר". כמו ספריית קרנגי הציבורית, שני בלוקים משם לאורך רחוב פרנקלין, היא היתה מקום שהרגשת בטוח בתוכו. שניהם נבנו מתוך תחושת נצחיוּת, כשעוד נדמה היה שרכבות וספרים יהיו איתנו לעד. התחנה היתה היכל גרניט מרובע עם מרצפות שיש, תקרה גבוהה שעיטוריה המוזהבים הבליחו דרך מעטפת עשן הפחם וספסלי המתנה גבוהי-משענת, חמורי סבר כמושבים בכנסייה. הרדיאטורים השמיעו צליל נקישה ומהקירות בצבע קרמל עלה קול המהום, כאילו הם מהדהדים משהו מהרעש האנושי שנספג בהם יום וליל.

דוכן העיתונים ובית הקפה בדרך כלל היו עמוסים, ובחדר ההמתנה תמיד

היה חם, כפי שאבי ואני גילינו בכמה וכמה לילות חורפיים. נסענו לאותו התיכון, הוא כמורה ואני כתלמיד, במכוניות משומשות שלעיתים תכופות לא התניעו, או נתקעו בסופת שלג. היינו עושים את דרכנו למקום שידענו שיהיה פתוח, תחנת הרכבת.

לא צפינו, באותו רגע על הרציף כשפעמוני האיתות חצי מַייל קדימה על הפסים התריעו על הגעת הרכבת שלי, שתוך עשור קו הנוסעים לפילדלפיה יופסק, ושהתחנה, בסופו של דבר, כמו תחנות רכבת בכל המזרח, תושבת ותינעל על סוגר ובריח. הבניין הישן והנאה ניצב בלב דונם של אספלט ריק לחנייה כמוזוליאום גדול מדי. כל החיים שהוא פעם הכיל בתוכו נחתמו לכדי דממה, ולמשך שאר המאה נגזר עליו להמתין בחרפה, בעיר הזו שהקִדמה עצרה בה מלכת, עד שגילחו אותו סופית מפני הקרקע.

אבל אבא שלי כן צפה, עיניו המבריקות אמרו לי, שהזמן מכַלֶה אותנו – שהילד שהייתי גסס לנגד עיניו, אם לא מת עוד קודם לכן, ושתהיה לנו פחות ופחות נגיעה זה לזה. כבר הוצאתי את חיי מתוך חייו, ועכשיו ברחתי איתם בידִי.