מחאה קולנית: מוזיקאים שהציתו את אש המרד

ל"ג בעומר מעבר לפינה, עיתוי טוב לדבר על מורדים. מי היו הברי כוכבא של המוזיקה הישראלית לדורותיה? כשאני מדבר על "מורד", הכוונה היא לאו דווקא לרוקר עז מבע המרסס מילים נוקבות לתוך קהל מזועזע, אלא למוזיקאים שהעזו. שהלכו נגד הזרם. גם אם הם עצמם, בזמן אמיתי, אפילו לא היו מודעים למרדנות של האקט שנקשר בשמם.

עוד תווים של שי להב ב-ynet:

• מופע ישיבה: רוקרים בגיל העמידה
• סאבלימינל: איש גדול צריך לעשות צל
• שלומי שבן מדויק, מדויק מדי
  

אז הנה לכם, בין החיטוט בתפוחי האדמה החרוכים לשמירה על הילד, שמא יהפוך לאבוקה - עשרה מורדים מרכזיים במוזיקה הישראלית. יש עוד, ברור שיש, ונשמח לקרוא את המרד השקט שלכם במסגרת הטוקבקים.

שמוליק קראוס

המורד הנצחי. בממסד, ב"מה יגידו", בעצמו. מוזיקאי שתמיד היה רגל אחת בתוך הברנז'ה, וברגל השנייה השתמש כדי לבעוט בה - לפעמים, גם למטרות לא חוקיות, ולבטח לא חינניות. בעליל. הוא הזרים לאריק איינשטיין, הילד הטוב מגשר הירקון, את שורשי הרוע החיובי בחלונות הגבוהים. הסתבך קשות עם רשויות החוק, והוציא לסיכום העניין את האלבום "מדינת ישראל נגד שמוליק קראוס", שכלל שיר שנכתב כולו בשבחי החשיש ("שישי חם"). הרביץ, תקף, קילל, נאף והיה אחראי - עם או בלי קשר - לכמה מהלחנים המרגשים והיפים ביותר בדברי ימי המוזיקה הישראלית.

 בשבחי החשיש. שמוליק קראוס ב"שישי חם"

חווה אלברשטיין

עד לשלהי שנות השמונים, חווה הייתה שם נרדף ל"ארץ ישראל היפה". אלא שאז פרצה האינתיפאדה הראשונה. אלברשטיין הוציאה לרדיו את השיר "חד גדיא", שכלל ביקורת קשה על המדיניות הישראלית בשטחים, השיר הוחרם להשמעה בחלק מהתחנות והזמרת הפכה, כמעט בבת אחת, מפרה קדושה לשעיר לעזאזל.

בניגוד לזמרים אחרים שהוציאו באותה תקופה שירי מחאה ואז נבהלו ומיהרו להתנער מהז'אנר (כמו נורית גלרון, עם "אחרינו המבול"), אלברשטיין דבקה באומץ בעמדותיה, וגם הוסיפה לבטא אותן בראיונות ובשירים (כמו "הקוסם", על אחד, בנימין נתניהו). המחיר היה כבד, ובמזומן. נישול מהקונצנזוס וריחוק הולך וגובר מחלקים גדולים של הקהל הישראלי.

אריאל זילבר

אפשר לפטור, כנהוג, את השינוי המהותי שזילבר עבר במילים מהשורש שגע או השורש חרפן (יש כזה?). אבל זה קל מדי, לטעמי. ולבטח לא מצדיק את החרמתו המוחלטת. זילבר, במשך שנים הילד המשונה אבל חמוד של הממסד המוזיקלי, חזר בתשובה, וגידל זקן עבות ועמדות קיצוניות במיוחד. באותו רגע הוא הצליח לאבד כמעט את כל מי שחיבב אותו לאורך הקריירה - כשמהעבר השני, הקהל הדתי לא ממש ידע איך לאכול את כל הבה-בה-די-אה הזה. התוצאה, נכון לעכשיו לפחות, היא הפסד של כל הנוגעים בדבר. היי, לא כל המרידות עולות בסוף יפה (ע"ע בר כוכבא).

 כל הבה-בה-די-אה הזה. אריאל זילבר ב"בטי בם"

יפה ירקוני

ממרחק השנים, קשה לזכור שבתחילת הקריירה שלה ירקוני דווקא לא היתה חלק מהקונצנזוס התרבותי כאן. בימי מלחמת העצמאות, ירקוני היתה הכוכבת של החישתרון, הלהקה הצבאית הראשונה. במסגרת תפקידה הצבאי כאלחוטאית, היא שרה בהפוגות בין הקרבות לחיילים דרך רשת הקשר. ירקוני והחישטרון ביצעו גם בתקופה מלאת הפאתוס של קום המדינה שירים כמעט יומיומיים, שהתאימו אפילו לריקודים סלוניים, לא עלינו, בדגש על טנגו ("קרה זה רק הפעם", "אל נא תאמר לי שלום").

זאת הסיבה שהלהקה גונתה בשעתה בידי לוחמי הפלמ"ח, שהעדיפו שירים פטריוטיים ו"חשובים" יותר. בהמשך, הפך השיר שלה "עיניים ירוקות", שתורגם מרומנית ואותו ביצעה בבית הקפה של אמה בגבעתיים, למה שנחשב מסורתית כשיר הפופ הישראלי הראשון. לאורך הקריירה של ירקוני, היא המשיכה לייצר להיטים ארציים מאד, חלקם הגדול נכלל באלבומה "נרקודה" מ-1959. אבל באופן צפוי וישראלי כל כך, הדימוי שלה ששרד את השנים היה דווקא זה של זמרת המלחמות.

ריטה

כמו, ציפור בשבי. ככה נראתה הזמרת הישראלית הטיפוסית, רגע לפני שריטה פרצה לבימת הקדם אירוויזיון של 1986, ושמטה את הכתפייה. לא בטוח שהיא הייתה מודעת לזה, אבל דובר ברגע מכונן. מרד טהור וצבעוני להחריד, בנורמת הזמרות העדינות והמאופקות עם הגיטרה ששלטה עד אז במוזיקה הישראלית. כל החוות, והיודיות והנוריות.

פתאום צצה לה, משום מקום, זמרת שלא התביישה להיות גדולה מהחיים. בצורת השירה, בלבוש, במחשוף. מישהי שלא תוכל להתאים, גם אחרי אינספור מאמצים, לליינאפ של "ארבע אחרי הצהרים". בהמשך, כמובן, המיינסטרים כבר שייף אותה היטב. אבל תענוג להיזכר, בתקופה שבה לא יכלו לאלף נמר.

 ריטה והכתפייה ב"שביל הבריחה" כשמסביב כל החוות, היודיות והנוריתיות

מיכה שטרית וארקדי דוכין

ההסכם הבלתי כתוב בין הלהקות הישראליות הגדולות לבין הקהל היה ברור, עוד מימי להקת הנח"ל: אנחנו ניתן לכם מוזיקה טובה ומושקעת, אבל עם קריצה. כי בסוף כל פזמון מחכה מערכון. בדרך כלל של סנדרסון. ההומור היה תמיד חלק בלתי נפרד מהמוזיקה שלנו, כולל באיזורי הרוק. השרשרת שהחלה בלהקה הצבאית, עברה דרך כוורת, המשיכה עם תיסלם, שוכללה בידי משינה וזכתה לפלפול אצל טיפקס.

והנה, בשנת 87 פרצו לפתע לתודעה שני מוזיקאים שנראו כמו הסיוט של מעצבי פס הייצור הזה. ארקדי דוכין ומיכה שטרית היו רציניים. אפילו להחריד. הם לא ניסו להצחיק. ולא התביישו בהפגנת רגשות עזים וביטויים של חולשה ומצוקה. הזעקה המפורסמת של ארקדי ב"זקוק לך" הייתה אות הקרב. המרד נגד הגידי גוביות של המוזיקה הישראלית החל.

צביקה פיק

לא צבר. לא סחבק. לא סובל סנדלים. או ספר. משחר היווסדו, צביקה פיק היווה קריאת תיגר אחת גדולה על המיינסטרים המאופק עד אימה של המוזיקה הישראלית. הוא התאפר, לבש נצנצים וחיבב מהלכים מוזיקליים גרנדיוזיים וגדולים מהחיים (או סתם דיסקו סליזי ומתוק). כשחושבים על זה, המרד של צביקה נמשך עד לימים אלה ממש. למרות שהוא משחק את המשחק היטב, בכל הנוגע לטורי הרכילות, הרי שאמנותית הוא לא נתפס כמעט מעולם כשהוא מנסה ליישר קו עם הז'אנר של הרגע. או ללבוש ג'ינס.

 זוהר ארגוב מנצח עם "הפרח בגני"

זוהר ארגוב

זה מקרה קלאסי, שבו המיתוס חשוב בהרבה מהעובדות היבשות. המוות הטראגי של ארגוב, וההצלחה המסחררת של שיריו - לפני ואחרי מותו - הופכים אותו לאחד ממבשרי המהפכה המזרחית, אם לא ה-. היה בהופעה שלו גם משהו גאה, כמעט מתריס, שטיפח את אותו מיתוס, בדבר פרא אציל שלא הסכים להתכופף למול תכתיבי הממסד התרבותי הלבנבן. בהשוואה לכוכבי הזמר המזרחי הנוכחיים, שכמעט כולם דוגמני סלסולים נטולי אישיות, אמירה או אג'נדה, קל עוד יותר לאמץ את זוהר ארגוב על תקן צ'ה גווארה של התרבות המזרחית. האיש שהרים את נס המרד. כמו אלי אוחנה, רק בלי ההווה המדכדך והמבייש את נעוריו של הכדורגלן.

אביב גפן 

ממרחק הזמן, מפתה מאד לגחך למשמע החיבור בין גפן ל"מרד". הוא הרי לימד אותנו, עם השנים, שבסופו של דבר מדובר באשף יחסי ציבור, שיודע לרתום היטב גם אידיאולוגיות משתנות, כדי לקדם קריירה. אלא שכאן, אני רוצה לדבוק דווקא בעובדות היבשות: בראשית שנות התשעים, זמר שהתאפר, ייצג גבריות שברירית וחסרת ביטחון, דיבר בגלוי על חוסר רצונו לשרת בצבא ושר על שימוש בסמים ועל מחשבות אובדניות, היה חייב להצטייד בצמד גדול במיוחד של ביצי הפתעה, או בטיפשות יוצאת דופן (או בשניהם). העובדה שגפן הוא פרובוקטור שיודע להשתמש היטב בתקשורת, לא גורעת מהמרד הגלוי והמרעיש - דאז - שבו פתח כנגד הישראליות הישנה.

עמיר בניון

בכל עת שבה המיינסטרים הישראלי חשב שהצליח לבלוע את בניון ואז לירוק אותו החוצה, כשהוא מעוצב בדמותו ובצלמו, בניון הצליח להפתיע ולירוק בחזרה. גם פלירטים מזדמנים עם אושיות "יציבות", כמו גידי גוב שהקליט אלבום עם שיריו, או רוני בראון שהחתים אותו ב"הליקון", וניסה להפוך אותו לזמר כמעט מערבי ("שלכת"), לא הצליחו לכבות את אש המרד הבניוני.

אש שהתפרצה בטקס פרסי אקו"ם 2005, שבו וויתר על הפרס ומסר אותו לנזקקים כמחאה על התמסחרות תעשיית המוזיקה, במאבקים אינסופיים בחברות התקליטים, בשירי מחאה כנגד שמאלנים, גל"צ ולימור לבנת ובהפגנות תמיכה במורדים הסוריים. מפתיע, משונה, ותמיד מעניין. שמוליק קראוס בטח לא מאמין, אבל אש המרד שהוא הדליק נמצאת כרגע במודיעין, בידו של גבר מזוקן, חובש כיפה עם ניצוץ תמידי בעיניים.