בעל אלף החלומות: שש שנים למות יוסי בנאי
יוסי בנאי הותיר אחריו חלל אדיר בתרבות הישראלית, שנותרה בלי אמן אחד שמסוגל להרשים את השכבה האינטלקטואלית ולהפיל מצחוק את אנשי השוק גם יחד. יונתן גת כותב ומתגעגע
"לזכר צבעים שגוועו, ביחד איתי ושנותיי
לזכר הלילה ההוא, שמאז נעלמו עקבותיי.
דקה דומייה לאביב, שחלף כאן מבלי לעצור
ודקה דומייה לכל מי, שהלך ושכח איך לחזור"
("דקה דומיה", מילים: יהונתן גפן, לחן: מתי כספי, ביצוע: יוסי בנאי)
יסלחו לי אמני ישראל החיים. יסלחו לי גם כמה מאלה שכבר הפסיקו לנשום, ז"ל. אבל כשיוסי בנאי נפטר, הרגשתי שהתרבות הישראלית כולה יורדת אל הקבר. פרק שלם בתולדות הבידור הישראלי עבר מן העולם, וכל מה שישאר לאחר מכן הם קטעי ארכיון ומצבה. זאת היתה תחושה קיצונית, כמובן. אבל שש שנים לאחר מכן, נדמה לי שהיא לא היתה מופרכת כל כך.
הוא היה ספרדי אציל. אליטיסט ספרדי. ג'נטלמן של לאדינו ושייקספיר, עם בורקס של שוק מחנה יהודה ופרופיטרול פריזאי, עם מכת לשון של חנוך לוין וישראבלוף של "הגשש". יוסי של להקת הנחל. בנאי של בימת התיאטרון.
היכולת הזאת להרשים את השכבה השמרנית והאינטלקטואלית ובנשימה אחת להפיל מצחוק את אנשי השוק - היא דבר שכבר איננו בנמצא. כעת מדברים על "פילוח קהל", על "צופים על-פי מגזר" ועל "פנייה לשכבות גיל". איפה זה ואיפה בנאי.
ליוסי בנאי לא היה גיל, היו לו חלומות. לא היה לו "ז'אנר", היה לו כישרון. ואולי ההצלחה הגדולה שלו להדביק את הנוכחות שלו עמוק לתוך התודעה נעוצה ביכולתו לשלב את שני האמצעים הללו ולעשות דבר גדול שרבים מתקשים בו: לספר סיפור.
מספר כל יכול
כשהייתי ילד, יוסי בנאי היה שם עם אגדות בסגנון ספר-קלטת על עלי-בבא וארבעים השודדים וסיפורים נוספים. מה שהקול הסבאי-בנאי והעברית המצוחצחת שלו יכלה לעשות לילד בן 5 - זה לכל החיים. כל כך הרבה דמיון יש ברפליקה אחת בלשון המתגלגלת שלו, שהיא שולחת ילד סקרן לבהות באוויר ולחלום על ארץ רחוקה. רק על הפרויקט הזה של הקראת סיפורים, היה ראוי לפרס ישראל שקיבל.
השנים חלפו והגיע הזמן למערכונים. יוסי בנאי חיכה לי גם שם, עם סיפורים של פואנטה. עם רבע עוף ובורקס, מהנדס ואשת מהנדס, עם ורדה קדנצה - העולה החדשה מבודפשט ("...סקנדינבית כזאת"), בכתיבה לגשש החיוור עם הריגולז' ברקס, הפלגים והפלטינות, פעמיים טורקי קטן וגרוזיני גדול, חתונת דמים אחת ואת האלמנט, כמובן, עוד לא הכנסנו לחשבון.
ואם רצינו גם קצת להתאהב, או להתאכזב, לשקוע בהתפלספות על העולם הזה או בהרהורי העולם הבא, אז יוסף בעל אלף החלומות היה מביא לנו פתרונות, עם ייבוא אישי של ז'אק ברל וז'ורז' בראסנס, עם "אין אהבות שמחות", "לא אבקש את ידך" ועוד פזמונים עצובים עם חיוך בצד.
בנאי לא היה זמר גדול. הוא היה מזייף והיה לו קשה לעמוד במנעד קולי רחב. הוא הכיר בזה. ובכל זאת, הצליח להתגבר ובמקום לדייק - המחיז. הוא ביצע את השיר יותר מאשר שר אותו. גם כאן, היכולת לספר סיפור ניצחה.
"לא אבקש את ידך". ייבא את ז'ורז' ברסאנס אל העברית שלנו
ועוד לא דיברנו על ההצגות ("הכלה וציד הפרפרים", "כתר בראש"), מופעי היחיד ("סוראמלו", "מיומנו של ישראלי שפוי") ועוד עשרות פרויקטים שבכולם
יוסי בנאי סיפר לנו על עצמנו. זה היה מתוק כמו דבש, לפעמים דקר כמו עוקץ, אבל תמיד ידענו שהחיים שלנו בידיים טובות. עם יוסי בנאי יהיה סיום מוצלח.
לכן, בלכתו של בנאי נשארנו יתומים. איבדנו אבא של תרבות. הוא אולי השאיר אחריו מורשת וזיכרונות, אבל אנחנו נותרנו כאן בלי האיש שהולך לפני המחנה. זה שהלך בראש כל המחנות. הביטו שמאל וימין. היש מושיע?
היות וגם אתם השבתם בשלילה ומאחר ואת המצב הבלתי נסבל הזה, כבר 6 שנים, צריך לפתור - אני מציע דבר פשוט: שלא ניפרד מיוסי בנאי כלל. זה שהוא כבר בר מינן - זה לא תופס. במקרה שלו, מותר לעצום עין. אז אני כבר מיישם את הרעיון ומתכוון להמשיך לחייך בכל פעם שהוא יצוץ לי בזיכרון. והוא מצידו, מתבקש להופיע מדי פעם בשעות הלילה בערוץ 1.