"הסוחר מוונציה": גם לשיילוק הזה יש רגשות
המחזה הקלאסי של שייקספיר "הסוחר מוונציה" מקבל פרשנות מרעננת בהפקה החדשה של תיאטרון הבימה. יעקב כהן בתפקיד שיילוק מחדש ועם עבודת בימוי מלאת השראה, אנסמבל מוצלח, ועיצוב נהדר של הבמה והתלבושות, גם לכם ידגדג וידקור
לא בלי חשש נכנסתי להצגה "הסוחר מוונציה" שמציגה בימים אלה באולם הזירה על שם יהושע ברטונוב בתיאטרון הבימה. על המחזה מעורר המחלוקת, שכתב וויליאם שייקספיר לפני יותר מ-400 שנה, נכתבו תועפות של מילים, חיבורים אקדמיים ומסות של מתנגדים ותומכים בשימוש שעשה הגאון מסטרטפורד בדמות היהודי, שיילוק.
גם על ההפקה החדשה של הבימה בבימויו של אילן רונן, נכתבו תילי תילים של מילים, כאלה שאינן קשורות כלל ועיקר לטיבהּ, לשפה האמנותית ולסגנון הייחודים לה, לבחירות הדרמטורגיות המעניינות, או אפילו לשאלה המתבקשת: האם מדובר בטקסט אנטישמי או בכזה שפשוט משקף תופעה קיימת בתקופה ובחברה בה חי המחבר?
מיהו יהודי?
עוד לפני שנחשפה ולו סצנה אחת בפני קהל - למעשה היה זה עמוק בעיצומן של החזרות - עוררה ההצגה שטרם נולדה סייגים מבית ומחוץ. בהנהלה הציבורית של התיאטרון הלאומי, היו שיצאו תיאורטית נגד העלאת מחזה שעלול להתפרש כאנטישמי ומציג את דמות היהודי על כל כללי הסטריאוטיפ.
בלונדון, מנגד, הלכו והתחזקו קולות של ארגונים פרו-פלסטינים, יוצרים מקומיים מובילים ואנשי אקדמיה, שדרשו מתיאטרון הגלוב - שהזמין את ההפקה הישראלית להשתתף בפסטיבל הבינלאומי ליצירותיו של שייקספיר בלונדון - לבטל את ההזמנה מטעמים פוליטיים ובשם החרם הבינלאומי על מוסדות מישראל.
בקרב מבקרי תיאטרון – כמו זו הכותבת כאן ושכמותה - ההתנגדויות נסמכו בעיקר על דעות קדומות לא מוצדקות בעליל, שנקשרו בליהוק מפתיע שרחוק מאד מהדימוי שנבנה לאורך השנים לסוחר היהודי הכי מפורסם בהיסטוריה של המחזאות העולמית.
הגרסה הערוכה של רונן וחבורת היוצרים והשחקנים הנהדרת שאיתו, מחזירה את שייקספיר לכיכר העיר ואת הבמאי לימים המסעירים של קבוצת הצעירים שהקים בשנות ה-90 בהבימה במטרה ליצור ולהציג תיאטרון בועט, נועז ופרוע. יש בהפקה מן החגיגה העולצת של הקומדיה דל-ארטה, שרק מקצינה ומחריפה את אי-הנחת האינהרנטי שבטקסט המתייחס לתאוות בצע, לשנאת זרים, למוסר כפול והעמדות פנים, לדעות קדומות, לשוביניזם וכן, גם לאנטישמיות.
בקלאסיקה, שגדולתה בכישרון ההתבוננות המדוקדקת של הכותב במציאות ובמרכיבי הנפש של האדם והחברה האנושית, גם אחרי 400 שנה המשמעויות עדיין תקפות גם אם הפרשנות שונה.
התרגום של דורי פרנס הוא עבודת מחשבת. פרנס, המתרגם האולטימטיבי ליצירותיו של שייקספיר, הופך גם את הטקסט הזה לנגיש, בהיר, מתגלגל, מבלי לפגוע בסגנונו הפיוטי, במורכבותה ואיכויותיה של השפה או במצלול השייקספירי. פרנס אינו שוכח לרגע כי את המילים הכתובות, הופכים השחקנים לשפה מדוברת והוא מסייע בידם כמו בידי הקהל, לצלוח את המשימה בעזרת שנינויות ופתרונות לשוניים מבריקים.
מעבר למלים
אבל הצגה היא לא רק מילים. החלל בו נאמרות המילים, מעצב עולם מסוגנן ותיאטרלי, שמרחיק מהיומיום ומהעכשווי ומאפשר לפרוש כנף ולהרחיק למחוזות של דמיון. עיצוב הבמה, לכאורה פשוט, חבלים משתלשלים מן התקרה שיימַשכו, יִמְשכוּ, יכבלו או ישוחררו. ויש בימה קטנה שמשמשת כמו בהצגה בתוך הצגה את נגני הרחוב שמלווים את המתרחש.
הבמה תהפוך בהמשך לכס משפט. ויש כסא עץ ישן שמשענתו המופנית לקהל מסומנת במגן דוד, מסמנת את ביתו של היהודי, את הגטו שבתוכו ורק בתוכו הורשה ליהודים להתגורר. ויש את אחורי הקלעים החשופים, כמו פניה המכוערים של ונציה שהם אנלוגיה לפניה של החברה האנושית.
זו הפקה שבנויה כמו פאזל. כל פרט מקרין על משנהו וביחד התמונה שמתקבלת עשירה ושלמה. הדיאלוג שמתנהל בין הקונספט הבימתי לבין עיצוב התאורה של זיו וולושין, שנע בין חום לקור, ובין עיצוב התלבושות של מאור צבר, הופך לחוויה ויזואלית יוצאת דופן. אם תמונה אחת שווה אלף מילים, על העיצוב והסגנון של ההצגה, שמייצרים סצנות רבות שייחרתו כתמונות בזיכרון, אפשר לכתוב ספרים שלמים.
מאור צבר, מעצב התלבושות, מוכיח גם בהפקה הנוכחית שלכישרון אין גיל ולדמיון אין תחליף. עם טביעת אצבע ייחודית משלו, קשה שלא להבחין ביכולותיו הפנומנאליות לזהות את השפה שבה מדברת היצירה ולעבות, להעשיר ולחדד אותה באמצעות תלבושות מסוגננות. הוא לא מפחד משילוב של אביזרים שימושיים כמו חבלים או תפסים וחישוקי ברזל שהופכים חצאיות לוילונות תלויים על גוף. אצל צבר הבגד בהחלט עושה את האדם ומקרין על סביבתו.
בהפקה הנוכחית, מאופיינים בגדי הנוצרים באלגנטיות מצועצעת וצבעי שמנת קרים, שעליהם הוא מפזר נגיעות אדמדמות, שמרמזות אולי על הדם שנשפך ועוד יישפך. בגדי היהודי כבדים ומכבידים, צבעם חום-כתמתם ויש בהם אזכור למלבושיהם של יושבי המזרח. צבר הופך את התלבושות לא רק לפונקציונאלית אלא ליצירה עצמאית עם אמירה ונוכחות, שיש בה גם מן הסימבוליות. גם המוזיקה המקורית שכתב אורי וידיסלבסקי ומבוצעת בחלקה על ידי נגנים מקצועיים ובחלקה על ידי השחקנים עצמם, היא יצירה עצמאית, מתוחכמת, מלאת הומור שקשובה לטקסט ומוסיפה עליו רבדים.
שיילוק בשלוקים גדולים
בחזרה אל הטקסט: סוחר ונציאני עשיר, רהבתן ושחצן בשם אנטוניו, חותם על שטר ערבות שנותן בידיו המלווה בריבית היהודי, שיילוק. את הכסף, 3000 דוקאטים, הוא מעביר לחברו הקרוב, באסאניו, שזקוק לו כדי שיוכל להגשים את חלומו הכלכלי ולהינשא לפורציה, יורשת יחידה שאביה מת והותיר אותה יתומה אך עתירת ממון. לכל אחת מהדמויות, האינטרסים הסמויים והגלויים שלה: אהבה, כסף, כוח, שליטה. הסוחר הנוצרי מתחייב לשלם לשיילוק בליטרה מבשרו במידה שלא יוכל לפרוע את השטר.
אנטוניו יורד מנכסיו ונדרש על ידי הסוחר שספג ממנו עלבונות, נאצות והשפלות משך שנים, ליישם את השטר כלשונו. שיילוק, הזר האולטימטיבי, מבקש נקמה על כבודו שנרמס, על בתו היחידה שברחה ממנו והתנצרה, על ההתעללות והיחס המזלזל והמבטל של החברה שבצלה הוא חי ולפתחה הוא מחזר, שמבקשת למחוק ולהעלים אותו. לטובת אלה שאינם מכירים את המחזה, ולו בשם הצורך לסיפוק הסקרנות שעלול למשוך אתכם ובצדק אל אולם התיאטרון, את הסוף לא אגלה.
זו הצגה של אנסמבל, אין ספק, אך לכל אנסמבל יש את הצירים המרכזיים שלו שהם הסיבה והמסובב גם יחד. יעקב כהן לוקח את שיילוק הרחק מהפרשנות המקובלת ומוביל אותו בשקט ובאיפוק, אל מחוזות קרובים. זה לא שיילוק של פאתוס ורגשנות, ההיפך. כהן מכונס בתוך עצמו כמו שבלול בקונכייתו, כמו צל-אדם רדוף ומוכה, שחי בזרות בתוך חברה שונאת ומפלה, נטולת צדק ומוסר, שלחוקיה, הוא נאלץ לציית.
כבר בתחילת ההצגה, כשהוא נקלע למסיבת רחוב צוהלת של חוגגים שיכורים בקרנבל המסכות בוונציה, שיילוק משלם את מחיר זרותו בעלבונות ובהתעמרות שבסופם הוא מדדה מושפל וחבול. אדם שכבודו נרמס מה יש לו להפסיד? שיילוק שנדחף לפינה, לא מתכוון להושיט את הלחי השנייה.
ויש את המונולוג המפורסם, שבו פורש שיילוק את כאביו ושואל: "האם אין ליהודי עיניים, ידיים, איברים, גוף, חושים, רגשות יצרים? האם אינו ניזון מאותו אוכל, נפצע מאותו נשק, חשוף לאותן מחלות, מתרפא באותם אמצעים, חם וקר לו מאותם חורף וקיץ כמו נוצרי? אם אתם דוקרים אותנו אנחנו לא מדממים? אם אתם מדגדגים אותנו, אנחנו לא צוחקים? אם אתם מרעילים אותנו, אנחנו לא מתים? ואם אתם עושים לנו עוול, שלא ננקום? אם אנחנו כמותכם בכל השאר, נהיה דומים לכם גם בזה. אם יהודי עושה עוול לנוצרי, איזו לחי שנייה הוא מושיט? נקמה... את הנבלה שאתם מלמדים אותי אני איישם, ושיהרגו אותי אם אני לא אעלה על המורים שלי".
כהן אינו יורה בזעם את הטקסט ולמרות שהפרשנות שלו מפתיעה, יש בה הגיון וגם כוח. שכבות על שכבות של הדחקה, ספיגה ונשיכת שפתיים, מבעבעות כמו לבה בתוך הר געש שבוער מבפנים. זו פרשנות לא אורתודוכסית אך איכשהו זה עובד.
אלון אופיר, בתפקיד שמתיישב עליו כמו כפפה מפונפנת על יד של נובו-ריש, הוא אנטוניו עם טוויסט. דמותו של הסוחר הוונציאני שיורד מנכסיו מזכירה יותר פורע חוק שהתעשר מאשר אציל בן טובים. אנטוניו מקיף את עצמו בחבורת נערים יפים, דלפונים שמקושטים במיטב המחלצות וחולמים על התעשרות מהירה.
ההפקה הנוכחית מדגישה בעדינות אך בבהירות את סימני השאלה סביב מערכת היחסים הלא לחלוטין ברורה או פתורה בין אנטוניו לבין באסאניו (יוסף סוויד). בעבור חברו מוכן אנטוניו להתחייב על ליטרה מבשרו אך זה מותיר אותו בסופו של דבר בודד וממשיך הלאה. סצנת המשפט בה אופיר קשור בחבלים אותם מחזיק הקהל שישוב סביב הבמה, היא הברקת בימוי מתוחכמת ומקורית. הקהל שותף להתרחשות, הוא חלק פעיל ממנה.
הילה פלדמן היפהפייה מגלמת את דמותה של פורציה, מעין הלנה טרויאנית מודרנית וחדת מחשבה ולשון, שבעבורה מוכנים כל נסיכי האזור להקריב את נפשם. שמלתה של פורציה שחלקה התחתון מחובר לה במסמרות וחלקה העליון, הוא מחוך חונק, מקושטת בשובל שעשוי חבלים ולא בכדי. אביה המת, ציווה עליה להינשא ללא עוררין למי שיעמוד במשימה שקבע טרום מותו, ובכך קיבע את סמכותו הכובלת של הגבר כשליט יחיד על האישה. פלדמן מאירה את הבמה בנוכחותה הכובשת. היא משחקת עם המילים והן נענות לה. יש בה את מידת השובבות והקסם שנדרש לתפקיד והיא יוצקת בו תוכן וחן.
לצדה של פלדמן משחקת בתפקיד המשרתת הנאמנה, רינת מטטוב. יש משהו לכאורה כפוי טובה בתפקיד ששם את השחקנית המוכשרת הזו בצלן של הדמויות המרכזיות ובכל זאת, מטטוב בדרכה המיוחדת יודעת לגנוב את ההצגה וגם אם מדובר ברגעים קטנים. היא מביאה לתפקיד שובבות ילדית שקיימת בה ומשמשת עזר כנגדה ומשען לפלדמן. עבודת הצוות בין השתיים משובחת.
ויש את תומר שרון בתפקיד הלץ התורן, לנסלוט ואורי הוכמן, בתפקיד משולש – פעם תובל היהודי, פעם כאביו הזקן של לנסלוט ופעם כדוכס ונציה שגוזר את דינו של שיילוק. שרון והוכמן שחולקים מזה שנים במה, הם צמד חמד, שמספקים את האתנחתאות הקומיות כנדרש.
בחבורת הגברברים הצעירים והמוכשרים שאסף רונן, לטובת ההפקה כוללת את אביב אלוש, שמגלם גרסה ארס-פואטית של גראציאנו, ידידו של באסאניו; יואב דונט, שמאפשר לעצמו בפעם הראשונה לגלות טפח מכישוריו הקומיים בזכות דמותו הנפלאה של הדוכס מאראגון שנלחם על אהבתה של פורציה וניר זליחובסקי בגרסה מעט דורסנית ועוקצנית של לורנצו, הנוצרי הצעיר שנישא לבתו של שיילוק. לירז חממי בתפקיד הבת שבורחת עם אהובה, מתנצרת בשבילו ומתכחשת ליהדותה, משחקת ברגישות את הדמות הטראגית ומוסיפה לתפקיד החסר והלא פתור שלה, עצב נוגע ללב.
בסופו של דבר מדובר בהפקה קונספטואלית נפלאה שמחזירה לבמה את קסם התיאטרון וחדוות היצירה בזכות במאי עם חזון ולהקת תיאטרון מרעננת וחצופה שלא מפחדת לחלום. יש לקוות שמלבד הרעש והצלצולים שעוררו האקטיביסטים הפוליטיים באירופה ויעוררו, ככל הנראה, גם הפוליטיקאים המקומיים שלנו, תזכה ההצגה "הסוחר מוונציה" גם לחיי מדף ארוכים שיאפשרו לכמה שיותר צופים להיחשף אליה.
