עשו מהפכה, לא מחאה
אין סיבה להתאכזב מהמחאה החברתית בישראל באותה מידה שאין לצפות מתינוק שיעלה על הבריקדות. כדי לשרוד, חייבת תנועת מחאה להיות רדיקלית, שורשית, יסודית ובלתי מתפשרת
מחאה לא מביאה שינוי חברתי. זה לא תפקידה והיא איננה מסוגלת לשאת על גבה את עול האחריות לתמורות רחבות היקף. תפקידה של מחאה הוא להסב תשומת לב לאי שביעות רצון, להתריע מפני קלקולים או להזהיר לקראת משבר מתקרב אך אין היא מחוללת שינוי אלא רק מכשירת הקרקע לקראתו.
מחאה מוצלחת מבשרת שינוי, מהפכה מביאה שינוי. לכן, מחאה היא חסרת משמעות אם איננה סוללת דרך או נושאת את מסר המהפכה. תינוק מוחה כשלוקחים ממנו צעצוע אבל אין לו יכולת לארגן מחדש את חדר הצעצועים כדי שיותר לא ייקחוו ממנו דבר. המחאה החברתית בישראל נטולת יומרות מהפכה וחפה מלדרוש יותר מאשר שיחזירו לה את הצעצוע. אין סיבה להתאכזב מהמחאה החברתית בישראל באותה מידה שאין לצפות מתינוק שיעלה על הבריקדות.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
לחיי האהבה הגאה / זיו תדהר
העיר שנאנסה בידי עסקניה / שחר אמאנו
הדרך היחידה שבה עשויה מחאה לשמש כפורצת דרך וכמאיץ לשינוי מהותי ויסודי היא דבקות ומסירות לרעיון המהפכה: שינוי השקפת עולם, ובעקבותיה שינוי סדר עדיפויות ואחר כך שינוי אסטרטגי של גישה, מטרות ואמצעים. אבל המחאה החברתית לה היינו עדים בקיץ שעבר לא העזה לאמץ את העקרונות האלה ועל כן לא מיצתה את עצמה. הקו המנחה היה להמחיש עד כמה חסר צדק חברתי בישראל ועד כמה נחוץ לזעזע את אמות הסיפין בחברה הישראלית שהשמינה ונאטמה למצוקות כלכליות.
התינוק בכה היטב וצרחותיו נשמעו בכל הבית וכאן הכול נעצר. ראש הממשלה ושריו, כמו הורים קשוחים שלא מניחים לעולל בוכה להכתיב להם סדר יום, חיכו עד שהתינוק המצווח יותש מהבכי ויירדם. כך היה: המחאה הציתה דמיון ושילהבה רבים להאמין שמשהו טוב עתיד להתרחש, אבל בתום הקיץ, המחאה נרדמה וסרבנות הממשלה השתלמה לה.
כדי לשרוד, חייבת תנועת מחאה להיות רדיקלית, שורשית, יסודית ובלתי מתפשרת בתביעותיה. היא חייבת להציג ולתבוע שינוי סוחף, רב-ממדי ומערכתי שניתן בבירור להבחין בין ה"לפני" וה"אחרי". או בקיצור, היא חייבת לכוון למהפכה: מה שיהיה הוא לא מה שהיה. רפורמה, תמורה הדרגתית והסדר ביניים הם כולם פתרונות דחק שחונקים את המחאה מלעבור לשלב הטבעי הבא שלה, שלב ההתרחבות והתרגום הקונסטרוקטיבי של הזעקה הראשונית. כל היסוס מצד קוראי התגר, כל התלבטות וכל עיכוב מיד מתפרש על ידי שומרי הסדר הקיים כחולשה, פחד או חוסר נחישות.
לוקסוס הפיצול והיהירות
מגיני הסטטוס קוו ינצלו זאת כדי לשלוף את כל רפרטואר ההסברים שלהם לרפות את ידי המוחים ולמוטט את לגיטימיות מחאתם: "למה עכשו", "זה מחליש את החוסן הלאומי", "אין כסף", ו"אין נציגות נבחרת ומוסכמת לדבר איתם". הם מצדם עושים הכול כדי לשרוד.
מה צריכים מנהיגי תנועת המחאה כדי לשרוד? הם בעיקר צריכים לחדול להיות מוחים ולהתחיל לחשוב כמהפכנים. הגישה חייבת להיות רדיקלית וחד-משמעית: לתבוע חלוקת שכר שוויונית יותר, או לפחות כשלב ראשוני לצמצם באופן ניכר פערי שכר במשק. משם נגזרים שינויים נוספים לגבי מגורים, מיסוי, חלוקת נטל, פערים בין המינים ויחס כלפי מיעוטים. כל ניסיון להיות "ילדים טובים" ומתחשבים, שקולים וזהירים יתפרש מיד כסימנים של חולשה ואי ביטחון.
גישה כזאת מבוססת על מחוייבות ונאמנות לטווח ארוך. היא נשענת על כמה מרכיבים שכרגע חסרים מאוד לתנועת המחאה: מצוקה אמיתית ומתמשכת, אידיאולוגיה קוהרנטית, מנהיגות אחידה ומקובלת, זהות קבוצתית וסולידריות ואחרון לא חביב - נכונות להקרבה עצמית. המצוקה אצלנו עדיין לא הגיעה לקרקעית העמוקה ביותר, אחרת הציבור לא היה מניח למחאה לגווע. אין אידיאולוגיה או משנה מסודרת למוחים שתוליך אותם ליעד ברור מעבר להסכמה הראשונית "שמשהו צריך להשתנות".
סוגיית הפיצול והשסע הפנימי בקרב מנהיגי מחאת האוהלים כבר זכתה לתשומת לב רבה אך היא מזיקה ומחלישה את המחאה הרבה מעבר למה שמקובל לחשוב. במהפכה אין למנהיגות את לוקסוס הפיצול והיהירות. מנהיגי המחאה לא השכילו לייצר זהות קבוצתית אחידה מעבר לזהויות מפלגתיות, עדתיות, לאומיות ותרבותיות וההקרבה העצמית לא באה לידי ביטוי אחרי הגשם הראשון. ללא קווי היסוד הללו, ימשיך התינוק לנום ומדי פעם לצווח מבלי שאף אחד יטרח לספק את מבוקשו.
ד"ר מולי פלג, אוניברסיטת קולומביה
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
