חסרות יאוש: פרידה מ"עקרות בית נואשות"
היא אולי לא תרשם כסדרה החשובה ביותר שהיתה על המסך, או זו שהשפיעה באופן משמעותי על תרבות הצפייה, אבל "עקרות בית נואשות" בהחלט תזכר כסדרה משעשעת שתרמה לא מעט לחיזוק מעמד הדמות הנשית בטלוויזיה. אבי שושן נפרד
"חברות טובות תומכות אחת בשניה אחרי שמשהו רע קרה. החברות הכי טובות מתנהגות כאילו שום דבר לא קרה".
למרות שמקובל להרעיף שבחים על סדרות קאלט שמסתיימות ולהכריז שהן שינו את פני הטלוויזיה, לא בטוח ש"עקרות בית נואשות" (ששני הפרקים האחרונים שלה ישודרו הערב ב-21:15, yes Drama) יכולה לנופף בתארים האלה. היא בהחלט תיזכר כאחת הסדרות הבולטות של העשור האחרון אבל בפרספקטיבה לאחור ובמבט על התוכניות שכן עשו זו לאורך ההיסטוריה, הנואשות הללו לא שינו סדרי עולם של ממש.
כתבות נוספות על "עקרות בית נואשות" ב-ynet:
"עקרות בית נואשות": שולטות ולא מחדשות
עכשיו גומרים? סיום מאוחר לסדרת הקאלט
מה היא כן הייתה? תמונת ראי קשה ואכזרית על נשים יפות, עם בתים מושלמים שמוקפים בגדר לבנה ודשא ירוק שצומח בדיוק באורך הנכון. לכאורה - החלום האמריקאי בהתגלמותו. אך עמוק בפנים, בתוך הקירות השבירים ומתחת לאיפור והבגדים היקרים - הן מלאות סבל.
"עקרות בית נואשות" יכולה היתה להיות - ולרגעים אף נפלה לקטגוריה של אופרת סבון ברמה גבוהה. אבל הטקסטים החשופים, המסרים החתרניים והסיפורים הקשים - זעקו משם מסר פמיניסטי שאין בשום סופ-אופרה או סיטקום-נשי: מה שאישה באמת רוצה, זה שיעריכו אותה.
באופן אירוני, ברי, לינט, סוזן, גבי, אידי, קתרין, בטי, אנג'י, רנה ומעל כולם - הקול מהעבר - מרי אליס, היו הכל חוץ מעקרות בית. הן נלחמו למען הילדים, נאבקו בגברים סוררים, עבדו בכל עבודה שהסבה להן פרנסה הגונה ולא התביישו לומר שהן חפצות בקצת חום, מעט יחס, הרבה כבוד וגם ים של אהבה.
וכמה החיים בעטו בהן שוב ושוב: הבעלים נרצחו, הבנות הפכו לשרלילות של השכונה, אנסו אותן, ניצלו, התעמרו והכו אותן ואת אחת מהן אפילו הרגו בדם קר. והכל בשביל מה? כדי לחוות את האושר שאמא שלהן הבטיחה שיום אחד יגיע. לפעמים היא הבטיחה לשווא.
צפו בלינט מספרת לילדיה על כך שהיא בהריון
"עקרות בית נואשות" לא תיזכר כסדרת מופת, אבל היא עשתה שירות חשוב לכל אותן נשים שנשארו בבית לגדל ילדים ונחשבו כנטל על החברה. אלו שהואשמו בביזבוז חיים, טפילות כלכלית והשקעה חסרת פרופורציה בילדים שלעולם לא יעריכו את המאמץ. הסיפור שצפינו בו בשמונה השנים האחרונות הבהיר לנו כמה צריך להוקיר נשים שמצליחות לשלב בהצלחה בין משפחה לקריירה, שמצליחות לחנך את ילדיהן לערכים טובים בעולם בו גברים נרצחים בפתח ביתם סתם כי ביקשו שקט.
מעבר למסרים החשובים הללו, "עקרות בית נואשות" עשתה דבר יוצא דופן נוסף. היא העזה ללהק שחקניות עבר ששיאן הרחק בעברן. אלו שגם הבוטוקס לא הצליח לטשטש את העובדה שהן מזמן לא בשפיץ הקריירה שלהן. לטרי האטצ'ר כבר שכחו שפעם הייתה לואיס ליין מסופרמן, מרשה קרוס ניסתה ללא הצלחה להיפטר מהתדמית של קימברלי הפסיכופטית מ"מלרוז פלייס" ואת אווה לנגוריה ("צעירים חסרי מנוח") ופליסטי הופמן (בעיקר אישתו של השחקן ווילאם מייסי) אף אחד כמעט לא הכיר.
באופן מפתיע וללא פחד, הוחלט לתת להן להוביל את סדרת הדגל של אחת מרשתות הטלוויזיה הגדולות של אמריקה - ABC. והן, ידעו שקיבלו הזדמנות חד
פעמית להוכיח לעולם - ובעיקר להוליווד המצ'ואיסטית - שגם בגיל ארבעים, נשים יכולות להיות מצחיקות, מרגשות וסקסיות. הליהוק המפתיע הזה השתלם. בזכות הלביאות הללו,"עקרות בית נואשות" היתה לאחת הסדרות האהובות והניצפות ביותר בעולם.
השבוע, נפרד מארבע נשים גדולות שלימדו מיליוני גברים בעולם עד כמה חשוב לדעת להעניק פרח, לתת חום, לדעת להחמיא, לזכור לפרגן, ולא להתבייש לומר את שלושת המילים שקשה כל כך, המילים הכל כך חשובות: אני אוהב אותך.
