במאי, שפר הופעתך: הוליווד מתגייסת לצבא

ההפקה של סרטים אלו אינה פשוטה מכיוון שהז'אנר אינו מתאפיין בהפקות אינטימיות ודלות תקציב. ייצוג המלחמה לא מוכתב רק על ידי העמדה של היוצרים, אלא גם מותנה במשאבים העומדים לרשותם. וכאשר הצבא המוצג הוא גם זה המחזיק במשאבים הנדרשים לעשיית הסרט, הייצוג עלול לשקף את האינטרסים שלו.

תלות זו מייצרת משוואה פשוטה: מידת שיתוף הפעולה בין הוליווד ובין המנגנון הצבאי האמריקאי מצויה ביחס הפוך למידת החופש ליצור עיון ביקורתי במעשיו. זו לא רק שאלה הנוגעת בנכונות הוליווד לשרת את תדמית הצבא. יש לזכור כי בחינה נטולת ביקורת של הצבא מתפקדת בפועל כתעמולה עבור המדיניות שאותה הוא נשלח לבצע. שאלה זו עולה שוב עם "אקט של גבורה" שזכה להצלחה קופתית לא מבוטלת בארצות הברית ומציג החל מהשבוע גם אצלנו.

ההיסטוריה של שיתוף הפעולה בין הצבא האמריקאי להוליווד היא ארוכת ימים. שיתוף הפעולה הראשון בין הפנטגון והוליווד התרחש ב-1927 ב"כנפיים" ("Wings") סרטו של ויליאם וולמן – זוכה פרס האוסקר הראשון לסרט הטוב ביותר. הסרט שצולם בתקציב אדיר לזמנו, עוסק במשולש הכולל שני טייסים והנערה בה הם מאוהבים - שילוב של הרומנטי וההרואי ללא כל שמץ ביקורת כלפי הצבא ומעשיו.

הטריילר של "Wings" - שת"פ ראשון בין הוליווד לצבא

התמיכה של הצבא לא הסתכמה רק בייעוץ מקצועי אלא בלוגיסטיקה, והיוותה מקרה ראשון שבו האינטרס התעמולתי והבידורי התמזגו. זוהי נקודת המוצא לשלב הראשון במערכת היחסים בין הצבא והוליווד - שלב הרמוני המבוסס על אחדות דעות אידיאולוגית.

מלחמת העולם השניה, מלחמה שעל נחיצותה אין חולק, הביאה את שיתוף הפעולה לרמה חדשה. הצבא גייס כוכבים הוליוודיים כמו ג'יימס סטיוארט, קלארק גייבל, והנרי פונדה, ועשה בהם שימוש בסרטי תעמולה למען הצבא והמלחמה. למטרה זו גויסו גם כמה מהחשובים בבמאי הוליווד - ג'ון פורד, הווארד הוקס ופרנק קאפרה.

"Why We Fight: Prelude to War". אז למה אנחנו נלחמים?

קאפרה הצטיין במיוחד: בן השנים 1942-5 ביים סדרה של שבעה סרטי התעמולה שנקראה "Why We Fight", ושנועדה להיות התשובה האמריקאית לסרט התעמולה הנאצי "ניצחון הרצון" (1935) של לני ריפנשטאל. יוצא הדופן בקבוצה זו היה הבמאי ג'ון יוסטון שביים את הסרט בעל השם האירוני "ויהי אור" (1946) ושעיסוקו בחיילים הלומי קרב הוביל את הצבא לגניזתו עד 1980.

הוליווד - סרט מלחמה

בשנת 1942 הפנטגון פתח בלוס אנג'לס את "משרד הקישור לקולנוע" ("Film Liaison Office") - גוף הכולל מחלקות של הצי, המארינס, חיל האוויר והצבא. מעתה והלאה בכל פעם שהפקה הוליוודית נזקקת לסיוע מהצבא, התסריט נשלח למשרדי היחידה ונקרא בקפדנות. האם יש בו "אי דיוקים" טכניים? האם יש בו דמויות או מעשים המשחירים את פני הצבא? לאחר תהליך הקריאה וציון ההסתייגויות, שולחי התסריט מתקנים את הדורש תיקון.

אם הושגה הסכמה בין ההפקה לצבא, נחתם חוזה המפרט את היקף הסיוע שינתן לסרט על בסיס התסריט. פעולות פשוטות של השאלת ציוד ניתנות בחינם, שימוש משמעותי במכונות הקרב (למשל, ביצוע פעלולים במטוסים) מלווים בתו מחיר המשקף מחירי עלות.

מתוך "אקט של גבורה". התסריטים נבדקים מקרוב

במהלך הצילומים אנשי היחידה צופים בסצנות הערוכות בכדי לוודא שההסכם נשמר בקפדנות. ומה קרה אם יש הפרה? אנשי הצבא מצהירים באופן מפורש כי הם לא יתבעו בבית משפט הפקה שתעשה זאת. יחד עם זאת יש איום מרומז וברור שהם לא יחזרו לשתף פעולה עם מי שהפר את החוזה.

שיאו של שיתוף הפעולה בין הוליווד לצבא התרחש ב-1962, בהפקת הענק של דאריל פ. זאנוק "היום הארוך ביותר" ("The Longest Day") - הפקה שניסתה לתת את התחושה של שיחזור מדויק של ה"D-Day" (הפלישה של בעלות הברית לחופי נורמנדי). הפרויקט כלל לא רק מבחר ממיטב שחקני הוליווד (ג'ון וויין, הנרי פונדה, רוברט מיצ'אם), אלא גם לוחמים לשעבר שצולמו בעודם משחזרים את אירועי אותו יום גורלי.

הטריילר של "היום הארוך ביותר"

סדר הגודל האדיר של ההפקה חייב תמיכה מאסיבית של הצבא באספקת ציוד. הסגנון הכמעט תיעודי של הסרט, וההתמקדות באירועי הלחימה, הבטיחו הצגה התואמת את הגרסא ההרואית שבה הצבא היה מעוניין.

התפתחותה של מלחמת וייטנאם במהלך שנות ה-60 התבצעה באווירה חברתית ותרבותית שונה לחלוטין. הפעם הראשונה שבה הוצגה המלחמה הייתה ב-1968 בסרט שבויים על ידי כוכב הקולנוע האולטרה-ימני ג'ון וויין "כומתות הירוקות".

הטריילר של "הכומתות הירוקות". תעמולה מלחמתית

הצבא התמסר באופן מוחלט לסיוע לסרט שתיפקד, בפועל, כתעמולה למען המלחמה. עם הסברים מפורטים לגבי האיום של הקומוניזם העולמי להשתלט על אסיה, ועם דימויי יתום מלחמה וייטנאמי שזוכה לחסותם של חיילי יחידת העילית האמריקאית, היה בו את השילוב בין פשטנות פוליטית וקיטש שבו כול סרט תעמולה ישמח להתברך.

סרטו הנלעג של וויין סימן דווקא את העידן החדש שנפתח. יוצרי קולנוע שנטו לעמדה חתרנית כלפי הצבא האמריקאי הפכו לקובעי הטון במהלך שנות ה-70. "מ.א.ש" (1970) של רוברט אלטמן התרחש בתקופת מלחמת קוריאה, אך לכל הצופים היה ברור שחיציו הסאטיריים מכוונים לעבר ההווה של מלחמת וייטנאם.

כל מצלמה יורה

החל מהמחצית השניה של שנות ה-70, לאחר שהמלחמה כבר הסתיימה, הוליווד החלה לעסוק בה באופן ביקורתי. במסגרת זו נעשו כמה מסרטי המלחמה הגדולים של כל הזמנים - "צייד הצבאים" (1978) של מייקל צ'ימינו, "פלאטון" (1986) של אוליבר סטון ו"פול מטאל ג'אקט" (1987) של סטנלי קובריק. סרטים אלו הציגו באופן מטלטל את החורבן הנפשי והמוסרי שהמלחמה המיטה על החיילים ועל הוייטנאמיים. באופן לא מפתיע סרטים אלו לא זכו לקבל סיוע מצבא האמריקאי.

הטריילר של "פלאטון". ביקורת? לא בגדוד שלנו

הסרט המזוהה ביותר עם מחזור סרטים זה "אפוקליפסה עכשיו" (1979) של פרנסיס פורד קופולה צולם בעיקרו בפיליפינים, ולכן האפשרות להיעזר בצבא האמריקאי היתה מלכתחילה מוגבלת. באופן אירוני, ההפקה קיבלה סיוע חלופי מהדיקטטור המקומי פרדיננד מרקוס. מסוקי הקרב ששימשו בסצנת ההתקפה המפורסמת על הכפר הווייטנאמי ניתנו להפקה לאחר שחזרו מגיחות הבוקר שבהן הם הפציצו מעוזים של המורדים כנגד שלטונו.

הטריילר של "אפוקליפסה עכשיו". מסוקים באדיבות צבא הפיליפינים

הסרט שהביא לשיקום היחסים בין הצבא להוליווד היה לא אחר מ"אהבה בשחקים" ("Top Gun") . המפיק ג'רי ברוקהיימר יהפוך מכאן והלאה למפיק החביב על הצבא האמריקאי. סרט זה, המכיל לא מעט מפגנים נוצצים של עוצמת מטוסי הקרב האמריקאים, ושל האחווה המאצ'ואיסטית (שלא לומר הומו-אירוטית) בין הטייסים, הוכח כמכשיר הגיוס היעיל ביותר שהוליווד סיפקה לצבא האמריקאי.

הטריילר של "אהבה בשחקים". הצבא נותן לך כנפיים

ההעצמה בעלת הניחוח הפשיסטי של הטכנולוגיה, תהפוך להיות מרכיב מרכזי בסצנות לחימה בסרטיו של ברוקהיימר ושל הבמאים בני טיפוחיו – ובראשם מייקל ביי. תחת הכסות של פנטזיה שבה המין האנושי נלחם עם חייזרים (סרטי סדרת "הרובוטריקים", "באטלשיפ") ניתן להציג את מלוא העוצמה הצבאית מבלי להתפלש במורכבויות פוליטיות ומוסריות. הצבא האמריקאי שמח לסייע לסרטים אלו מכיוון שאנשיו מבינים היטב את ערכם התעמולתי.

אין משמעות הדבר שנמנע כל סיוע מסרטים שעוסקים במלחמות ממשיות. יש לציין כי חלה התגמשות בנכונות הצבא לסייע לסרטים גם אם יש בהם מידה מסוימת של ביקורת. הגישה השלטת כיום היא העדפה לשתף פעולה עם הפקה בכדי לרכך את ההיבטים הבעייתיים עבור הצבא.

"לחישות מלחמה" - סרט ביקורתי בלי שיניים

דוגמא להתנהלות זו מצויה ב"לחישות מלחמה" ("Windtalkers") מ-2002, סרט שעסק בלוחמים משבט הנוואחו במלחמת העולם השניה. הצבא ניסה לתקן עובדות היסטוריות מביכות בנוגע לשימוש בלוחמים אלו שהחזיקו שפה ששימשה כקוד שאותו היפנים לא הצליחו לפצח. ליד כל מכונת צופן אנושית היה גם "שומר ראש" שבשעת סכנת נפילה בשבי היה אמור לנקוט "בכל האמצעים" כדי למנוע זאת.

הבמאי ג'ון וו הצליח להערים על הצבא ולהשאיר רמז ברור לפרקטיקה זו. לעומת זאת, הנוהג של גניבת שיני זהב מגופות של חיילים יפנים נותר מחוץ לסרט. הצלחתו החלקית של וו מבהירה מדוע הצבא מעדיף לעבוד עם רשימה מצומצמת של במאים ומפיקים שכבר הוכיחו בעבר כי הם מבינים היטב את כללי המשחק.

מושא לגאווה אמריקנית. "אקט של גבורה"

"אקט של גבורה" מציג ניסיון צבאי מסוג חדש לעצב את תדמיתו בעיניי הצופים. הסרט הוא יוזמה של יחידת "פיקוד הלחימה המיוחד" של הצי האמריקאי. השחקנים המופיעים בו הם לוחמי "אריות הים", העלילה מבוססת על התרחשויות אמיתיות, וסצנות קרב צולמו במהלך אימונים ממשיים של היחידה. מה שחסר בסרט הוא קונפליקטים אנושיים, או דמויות פגומות.

בתקציב של 12 מיליון והכנסות של 80 מיליון, התוצאה מוכיחה שהצבא מצא מקור הכנסה חדשני הנסמך על יכולתו לממן בזול הפקת סרטי מלחמה. בסופו של דבר, הערך האמיתי של הסרט לא יימדד בהכנסות או בביקורות (הרחוקות מלהתלהב) אלא ברשימה המתארכת של מועמדים לשירות ביחידת עילית זו.

יחידת ההסרטה של צה"ל

סרטי המלחמה הישראליים צנועים הרבה יותר מהפקות הענק האמריקאיות, ולכן חסרים את אותה תלות קבועה בציוד הצבאי. יחד עם זאת ניתן לציין שתי דוגמאות מעניינות במיוחד. הרעיון של סרט תעמולה צבאי נוסה כבר בהפקת דובר צה"ל של "שתי אצבעות מצידון".

"שתי אצבעות מצידון". ג'ורג'י (אלון אבוטבול) בשירות דובר צה"ל

הסרט שהופק לצרכים צבאיים פנימיים הפך ללהיט אדיר בהקרנות מסחריות ב-1986.

ההסברים המצויים בו לגבי הלחימה היו רחוקים מסקירה גיאו-פוליטית מקיפה ומאוזנת, והרגעים הסנטימנטליים אפשרו לקהל לשכוח את הממדים הפוליטיים השנויים במחלוקת של מלחמה זו.

דוגמא מעניינת עוד יותר היא "כל ממזר מלך" (1968) של אורי זוהר. סרט שנמצא על קו התפר בין הקולנוע הלאומי לאישי. בין הפתיחה והסיום המציגים דמויות שמבטאות את הספקות של חברה שנמצאת בתהליך התרחקות מקידוש הלאומי, משתרעת סצנת לחימה ארוכה וגרנדיוזית (בפרמטרים ישראליים).

סצינת הקרב ב"כל ממזר מלך". כל האוגדה באה

תצוגת תכלית של כוח צבאי ונשק שלל שיכלה להתממש רק באמצעות הסיוע הנדיב של צה"ל. זוהי סצנה סימפטומטית לאופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים. האישי, הספקני, והמהורהר אולי נרמס בה, אך כוחנות זו מסמנת, בדיעבד, את קוצר הרואי המגיע עם שיכרון הניצחון.