מלכת הדיסקו שלי: פרידה מדונה סאמר
היא אולי לא היתה זמרת ענקית ואולי לא סיפקה רפרטואר רחב מספיק כדי לקבל כדור דיסקו על שמה בהיכל התהילה של דיוות הנשמה, אבל היא ידעה להגיש את החיים שרציתי שיהיו לי. סטלי סולומונוב נפרדת מדונה סאמר שהלכה לעולמה
דמותה של אלי מקביל בשלהי שנות ה-90, אמרה את זה גלויות - וחיזקה בי את מה שהסביר לי הווליום המטורף באוזניות: כדי שיהיה לך יום ממש מוצלח, את צריכה שלוש זמרות ליווי מאחורייך שידעו לעמוד בקצב הדיסקו. או דונה סאמר אחת, אבל עם המון טקס בישבן.
כל אחד הרי צריך שיר נושא שילווה אותו ברגעים החשובים בחיים, יעניק לו את האומץ הדרוש לעשות איזה שינוי מהפכני, להתחיל מסע מטורף או להגיד לבוס שלו בדיוק מה הוא חושב עליו. כל אחד צריך שיר שיגרום לו להאמין: דאם, אני יכול לעשות הכל והתהילה שלי מתחילה כאן, בזיעה.
רוקי בלבואה לא ניגש לקרב לפני שמישהו לחץ על הפליי בדאבל קאסט. המוג'ו של אוסטין פאוורס לא הניע לפני שבארי ווייט התחיל לשיר - וגיבורי "ללכת עד הסוף" היו צריכים את הדיסקו המפעפע של דונה סאמר כדי להניע את הירכיים כמו שצריך, ולהתפשט.
כוכבי "ללכת עד הסוף" מנענעים את הירכיים עם "Hot Stuff"
ירכיים אכן הגיבו לשירים של דונה סאמר. והם בהחלט עושים חשק להתפשט. שירים שאני משייכת לז'אנר ה"אוח, כן" - שזה מן עברות שכזה ל-Oh Ye ומן איתות שכזה לתחילתה של מסיבה: ידיים למעלה, אגן לצדדים, ראש אחורה - וזה הקיו שלך, ג'ון טרבולטה - הרחבה כולה שלך. כולם יודעים שאחר כך הבנות במלתחות יחשבו שאתה בטח טוב גם במקצבים אחרים.
הדיסקו אולי מושמץ, משויך לדיוות ומצעדי גאווה, או סתם פינה מקומו לטובת BPM גבוה יותר - אבל לעזאזל, גם אם לא תודו בזה, הוא עושה עבודה שאלף צ'ייסרים לא יעשו: הוא הופך את הגוף לשמח.
הקליפ של "She Works Hard For The Money"
רופאים בטח יסבירו את זה באנדרופינים משתחררים, אלכימאים יספרו על מולקולות דם שמסתדרות בצורות מרהיבות כשקומבינציית הדיסקו מנענעת פדלאפונים. השורה התחתונה היא, שאף אחת מכן לא תישאר אדישה כשדונה סאמר צורחת "עובדת קשה בשביל הכסף" או "ברגע שאשים את הידיים שלי עליך, לא אתן לך ללכת". כשאת מהדסת על עקבים ברחוב והדיסקו הזה מלווה אותך, העולם הוא האויסטר שלך ואת מורידה אותו בשלוק.
"This Time I Know It's For Real", להיט הקאמבק מהאייטיז
שלושה אלבומים במקום הראשון במצעדים האמריקנים, חמישה פרסי גראמי ולהיטים בטופ-20 באירופה הפכו את דונה סאמר לכוכבת גדולה. היא אולי לא היתה זמרת ענקית ולא סיפקה רפרטואר רחב מספיק כדי לקבל כדור דיסקו ענק על שמה בהיכל התהילה של דיוות הנשמה, אבל היא ידעה להגיש את החיים שרציתי שיהיו לי. החיים בהם גם כשכואב ועצוב, זה נשמע כמו הזדמנות מצוינת לנצוץ. עזבו אתכם מדמעות, בואו נזיע את זה.
"On the radio"
שנות ה-80 היו הסמן לדעיכת הקריירה של סאמר. בדיוק כשהבגדים הזוהרים, האופנה הצעקנית והתסרוקות המנופחות השתלטו על העולם - והדיסקו התמים התחלף בסינתיסייזר אפל וציני. באותם ימים הקהילה ההומו-לסבית שהחלה לצאת מהארון נפגעה מהתבטאויותיה (לכאורה) של סאמר נגדה.
היום, הם כבר שוב מכסים, מסמפלים ורוקדים אותה. מדיאנה רוס, דרך בט מידלר, מדונה ועד לבריטני ספירס, מדולי פארטון דרך רובי וויליאמס ועד לעופר ניסים - סאמר על עקביה ורעמתה הסרבנית, בכל זאת הצליחה להשאיר מורשת שתגרום, גם לסטרייטים, לרקוד.
סאמר מצאה את מותה בפלורידה, שם שהתה בעת האחרונה לצורך עבודה על אלבום חדש, שלמרות הגיל והמחלה רצתה להוציא. ככה זה כשהקצב בוער בעצמותייך והמוזיקה היא הכוח המניע והתרופה למכאובייך. אין לי ספק שברגעיה האחרונים היא נאחזה בצלילים שהקליטה בחייה, וחשבה לעצמה: הוט סטאף, בייבי.
