ירושלים - בירת הפלורליזם של ישראל
בירושלים חיים דתיים, חרדים, חילונים, רפורמים, ערבים, משוגעים ושפויים. בתל אביב תמצאו רק חילונים למיניהם, וכולם "מגניבים" - עם שמלת וינטאג' אופני וינטאג' וכלב וינטאג'
לידיעת הציבור: היום זהו יום ירושלים. לא שזה מעניין מישהו מלבד כמה משוגעים לדבר ונוער של כיפות סרוגות. לא שהעיר הזו עניינה גם אותנו עד לפני שנתיים, כשהחלטנו, החצי ואני, לפנות את דירת החלומות שלנו ברמת גן, לארוז את חפצינו ולעבור לעיר הבירה. מחירי הדירות אמנם שברו אותנו אחרי שנה, וחתכנו לאזור עוטף ירושלים, אבל ירושלים היא עדיין העיר שלנו לעבודה, לקניות ולבילויים.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
חבריי לבסיס גוש דן התקשו להבין את הג'וק הירושלמי שנכנס בנו. "מה איבדתם בירושלים?" הם אמרו, "זאת עיר מבאסת".
האמת? אפשר להבין אותם. ירושלים סובלת מיחסי ציבור גרועים במיוחד: השכונות מתחרדות, היחסים בין הערבים ליהודים מעורערים, החילונים בורחים, אין מספיק מקומות בילוי והתחבורה הציבורית בקאנטים. גם מבחינתם של סוכני התרבות, ירושלים היא פרובינציה מיושנת, שמפגרת בעשור אחרי כולם. עיר תיירות. עיר לשים בה פתק בכותל ולחזור הביתה.
איך להיות מגניב בתל אביב?
פעם הוזמנו לארוחת ערב שבת אצל זוג חברים בנחלאות. שאלנו אותם מי בא לאכול, והם אמרו בנונשלנטיות "לא יודעים, הבית פתוח". מצאנו את עצמנו מסבים לשולחן שבת עם זוג חובשי כיפה סרוגה, החבר הדתל"ש שלהם, סטודנטית חילונית מבצלאל, חסיד תולדות אהרון ובמאי חרדי מסם שפיגל. אמרתי לחצי: "כזה שולחן שבת לא תמצא באף מקום בגוש דן".
ואז ירד לי האסימון. פתאום הבנתי שכאן, ולא בתל אביב, נמצא הפלורליזם האמיתי. כאן באמת נפגשות תרבויות. כאן באמת חיים זה לצד זה דתיים, חרדים, חילונים, רפורמים, מסורתיים, ערבים, חובשי קסקטים, משוגעים, שפויים, לא מוגדרים ומה שביניהם. כאן עוד אפשר ללכת ברחוב ואנשים שאתה לא מכיר יגידו לך "שבת שלום". כאן דיירים יודעים את השם הפרטי של השכן שלהם. אפילו החילונים הירושלמים נראים קצת אחרת. הם לא שונאים את היהדות. יש להם, איך לומר, יידישקייט.
אז עם כל הקשקושים על עיר ללא הפסקה, נראה שהגיע הזמן לפזר קצת את אבק הכוכבים מעל תל אביב. הייתי צריכה לעבור לעיר הקודש, לראות את השיח המורכב, את החלפת הדעות ואת כור ההיתוך האמיתי כדי להבין שאין באמת פלורליזם בתל אביב. יש שם בסך הכל ורסיות שונות של חילוניות. וגם אין באמת מגניבות תל אביבית, כי כל המגניבים נראים פחות או יותר אותו דבר: שמלת יד שנייה, אופני וינטאג', אוטו וינטאג' וכלב וינטאג'. וכמו שאמרה לי פעם חברה משדרות רוטשילד: "אף אחד לא באמת יודע איך אמור להיראות תל אביבי מגניב, אבל כולם נורא מתאמצים".
רק מי שמתוודע לירושלים באמת, רק מי שחווה אותה מקרוב, מבין ששם מסתתרת אמירה ישראלית אמיתית. מתחת למעטה הירושלמי הלא-מזמין מתחבאת תרבות ייחודית ולא מתיימרת. אמנים צעירים ועלומי שם, שחקני תיאטרון מפוספסים, מוזיקאים מחוננים, כל אלה שהיו מספיק אמיצים כדי לוותר על תהילת עולם תל אביבית ולקבוע את מקום מושבם בירושלים. כל אלה שהיו מספיק אידיוטים כדי להעמיד את חשבון הבנק שלהם בסכנת סגירה ולייצר תרבות לא ממותגת, נקייה משיווק וספוגה בבירה שפירא.
אנחנו ויתרנו על ירושלים
ולא שאני לא אוהבת או לא מפרגנת לתל אביב. העברתי בה את היפות שבשנותיי. אבל הפיכתה לעיר הבירה הבלתי-רשמית שלנו אומרת עלינו הרבה: על ההתנכרות לחומר שממנו באמת קורצנו. על ניסיון נואש לסנן
מתוך הישראליות את כל מה שלא מצטלם טוב בפלאש האירופאי.
מקומם אותי שרוב השגרירויות ממוקמות בתל אביב. מכעיס אותי לראות ואנים פורקים שחקנים לתיאטרון ירושלים ומחזירים אותם חזרה לכרך הגדול. מעציב אותי לראות שפרימיירות והקרנות בכורה נעשות קודם בתל אביב, ורק אחר כך בירושלים. מפריע לי שיעקב אילון לא היה מוכן לנסוע 45 דקות כדי לשדר משם.
אפשר להגיד הרבה דברים על עיר הקודש. על זה שיש בה יותר מדי מסעדות כשרות ופחות מדי מקומות שפתוחים בשבת, על זה שהחרדים השתלטו עליה ועל זה שקשה להתפרנס שם וקשה להתנייד שם וקשה לנסוע באופניים בעליות וקשה קשה קשה. אבל בסופו של דבר לא ירושלים ויתרה עלינו, אלא אנחנו אלה שוויתרנו עליה.
לפנייה לכתב/ת 
