"מכאן ולא מכאן": פרק מספר
עוזי זק חוזר לתל אביב של שנות ה-60 בספר ביכורים בשם "מכאן ולא מכאן". ארי פלד, נער צעיר ונמרץ, מגלה שכל עולמו מתהפך עליו, כשאחיו האבוד שמת בשואה נכנס לחייו
ארי פלד, נער בן 16 שחי בתל אביב של תחילת שנות ה-60, מגלה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו, מסיבה בלתי צפויה והגיונית - אחיו שנספה בשואה מתפרץ לחייו והופך אותם על פיהם. "מכאן ולא מכאן" עוסק בעיר תל-אביב, החיה והצבעונית של שנות ה-60 בארץ, ובהתמודדות המיוחדת של משפחה אחת עם אח שאבד במלחמה.
עוזי זק נולד וגדל בתל אביב, באזור חסמב"ה, גלידה מונטנה, גן החיות וחוף גורדון. הוא בוגר הפקולטה למשפטים באונברסיטה העברית בירושלים. בהמשך דרכו המקצועית הפך מעורך דין למנכ"ל ויו"ר בחברות ציבוריות ופרטיות, ישראליות וזרות. "מכאן ולא מכאן" הוא ספר הביכורים שלו.
פרק ראשון
דוגרי, אני בחור טוב. ילד תנובה, תל אביב צפון. עברתי שש-עשרה, קצת לפני שבע-עשרה, אבל כמו שאומר דוֹד שמחה, "א יונגער מענטש מיט אןַ אלַטן קאפָּ"- שזה איש צעיר עם ראש זקן. אני רגיל, אחד מהחבר'ה, תלבושת אחידה, לא מכון שמשון, ולא מכון ויצמן. אני לא ז'לוב כמו רפאל הלפרין, אלוף העולם בהתאבקות חופשית, שנלחם בזירות בכל העולם ובאמריקה, כשהוא לבוש במכנסי התעמלות לבנים שרקם עליהם מגן דוד כחול, עם כיפה של דתיים, ובלי גופייה, הוא נכנס לבד לזירה וניצח שני אריות ענקיים.
את האריה הראשון הוא חנק בתכסיס "נלסון כפול", והאריה השני נכנע לו על המקום, כשהלפרין תפס לו את הראש והסתכל לו קרוב־קרוב בצהוב של העיניים. ובטח אני לא גאון כמו הנשיא הראשון שלנו, ויצמן, שהמציא לאנגלים את הקונץ איך לייצר אציטון בשביל חומר נפץ, וממה? מתירס! אף צנונית מאוקספורד או מלפפון מקיימברידג' לא בא עם כזה געדאנַק. אבל חיימק'ה ויצמן, יהודי גדול עם זקנקן קטן, מהעיירה מוטול בפיזדילוך פינת פיזדיכול, כן בא עם הרעיון הגאוני.
אני תלמיד די בסדר, תיכון עירוני, מגמה סוציולוגית. לא ריאלי ולא הומני. עברתי את בחינת הסקר בהליכה. לא מאלה שמקבלים סטיפנדיה, אבל בחיים גם לא חטפתי יותר משני שליליים בשליש. כשיצאתי עם דוֹד שמחה מהסרט אקסודוס, הוא אמר לי שאולי, מרחוק, מהצד, לפעמים, אני מזכיר לו את הטיפוס של פול ניומן כשהיה בן שש-עשרה. אני מקווה שהוא לא צחק עלי, כי חוץ ממנו לא אמרו לי שאני נראה כמו שחקן קולנוע.
אבל דוגרי, אני בחור סטנדרטי, אחד מהחבר'ה, המדינה היא בשבילי בית. בפרינציפ, כמו כל החבר'ה, אני מת על המדינה שלנו, שר התקווה מכל הלב. אוהב ושונא את כל מי ואת כל מה שצריך לאהוב ולשנוא במולדת שלנו, רוצה כבר לעשות בגרות, להתגייס עם כל החבר'ה. 890, אלא מה? אחר כך מ"כים, קצונה, בטח.
חשוב לי לשרת את המדינה שלנו כמו שמגיע לה - ולנו. אני שייך למדינה שלי. חצי חיים הייתי בתנועת נוער, עד שעזבתי לפני שנה. גם החבר'ה שלי היו רוב הזמן בתנועות נוער, עד שחלק עזבו, ומי שלא מתכוון לצאת לנח"ל, לגרעין ולקיבוץ, גם יעזוב לפני סוף שמינית. בהתחלה הייתי בתנועה המאוחדת. אבא סוציאליסט כמו שגראף פוטוצקי, המליין הפולני הגדול, הוא קומוניסט, אבל בתור אחד שעלה לארץ והוליד את עצמו כאן מחדש בתור ישראלי, הוא היה בטוח שתנועת נוער מפאייניקית סוציאליסטית - זה הכי משתלם.
ברחתי משם מהר. לא אהבתי את המדריכים, ולא סבלתי שבגיל תשע דופקים לי במוח קיבוץ קיבוץ. אחרי זה הייתי הרבה שנים בצופים. שזאת תנועה יותר עירונית. הייתי מבסוט מהמדריכים, מהשירים, מהכול. פעולות, ויכוחים, טיולים, מחנות עבודה, ג'מבורי, היה כיף. אבל לפני שנה, כשהתחילו לדבר יותר מדי על גרעין, שזה ללכת לנח"ל, לקיבוץ - אז לי, ולעוד כמה, נגמר מהצופים. החבר'ה שעוד נמצאים בתנועות הנוער, עם השרוכים, העניבות, והחולצות הכחולות והחאקי, מסתכלים עלינו מלמעלה.
הם קוראים לנו בזלזול תנועה סלונית, ומתכוונים שאנחנו חצי פושטקים. אני לא מתרגש מהם, ולא מרגיש שאנחנו "דור האספרסו" או פושטים. הרי גם הקצת שייצאו לגרעין, יעזבו אחרי הצבא. בסוף כולנו נשרת את המדינה והעם בצבא, במילואים, במחקרים, בכלכלה, במפעלים, בשירות קבע, ובמיסים שנתרום מהמשכורת. ציונות זה לא רק קיבוץ, לאסוף ביצים ולחלוב פרות.
מצד שני, יש כאלה שלא מבינים כלום בשייכות שלנו למדינה, והכי פחות מכולם היא רונית מהמגמה ההומנית. כשהתחלתי איתה, בפגישות הראשונות שלנו, כשרק התחלנו לדבר, היא פתאום שאלה אותי: "תגיד, יש לך תולעים?"
האמת, קצת נעלבתי. שנים לא היו לי תולעים בקיבה, וכשהיו לי, אכלתי שום כמו משוגע, עד שהסריח לי מהאוזניים. אבל היא התכוונה שכל פעם שאני מספר לה משהו על עצמי, תמיד אני מתחיל עם "אנחנו - "אנחנו עושים, אנחנו חושבים - "בגלל שאתה לא אפיפיור או מלכת אנגליה, מה נשאר? שכשאתה אומר 'אנחנו', אתה מדבר בשמך ובשם התולעים שלך!"
יש לה ג'וק בראש שהמדינה צריכה לשרת אותנו, ולא אנחנו את המדינה, שהדבר הכי חשוב זה האושר הפרטי שלה, שלי, של כל אחד לחוד. היא לא חושבת כמונו שלהיות "מגש הכסף" הבא ,לחיות בשביל חלום גדול מאיתנו, זו זכות וכיף ביחד. לדעתה, נהיינו פטריוטים שרופים מרוב שעושים לנו בארץ שטיפת מוח, כמו לחיילים האמריקאים במלחמת קוריאה.
ההורים של רונית דווקא מפאייניקים, והרעיונות האלה באו לה ממרד נגדם. היא מצטטת לי שטויות מהספרים האגואיסטיים של איין ראנד, מרד הנפילים או כמעין המתגבר: "האדם צריך לחיות למען עצמו, לא להקריב את עצמו למען הזולת. עליו לפעול למען האינטרס העצמי הרציונלי שלו, כשאושרו האישי הוא המטרה המוסרית הנעלה ביותר." זה מה שכתבה לי בטוש מהצד השני של גלוית שנה טובה של עיוור שמצייר בצבעי גואש. אבל היא מיעוט קטן, מזל של המדינה...
אנחנו תל אביבים סטנדרט. אבל דיזנגוף סטנדרט, לא ריינס סטנדרט. רחובות מקבילים, עולמות הפוכים. בדיזנגוף אתה מסתובב אייזן בטון ברחוב הראשי, מדרכות מלאות, עם הראש תמיד למעלה שיראו אותך באור. בריינס אתה מזדחל לבד בחצי חושך, או עם בנות פרצוף צנע, בררה, מדוזות שמוכרחים להחביא מהחבר'ה. ככה זאת תל אביב שלנו. אנחנו הדור הבא שהתגבר על אלפיים שנות גלות ושבע מדינות ערב שרוצות לזרוק אותנו לים. אנחנו שייכים למדינה, ורוצים לתת לה הכול.
מפאייניקים, בגין וחרות שלו, בורגנים מהציונים הכלליים והפרוגרסיבים, שמוצניקים המפמניקים והמפלגות הקטנות, אפילו הדתיים המעצבנים מהמפד"ל - כולם מוכנים לבלוע אחד את השני לארוחת בוקר בלי מלח. אבל לכולם יש מכנה משותף ענק: כולם ציונים, כולם השקיעו את כל החיים שלהם כדי להקים את המדינה, כולם רוצים לשמור עליה שתהיה אירופאית, חזקה, משכילה, דמוקרטית, עם תרבות וכלכלה מערבית מודרנית. אור לנו ואור לגויים. צחוק צחוק, אנחנו לא רחוק ממה שדמיין הרצל.
והאמת? זו אחריות גדולה שמוטלת עלינו - אנחנו העתיד. ובינינו, מי ינהל את המדינה בעתיד אם לא אנחנו? אלה שמגדלים נענע באסלות? אלה שאם האינטליגנציה שלהם היתה מוזרקת לציפור, היא היתה עפה אחורה? או אולי הגלותיים של אירופה? הסבונים שלא היו מסוגלים להתנגד כשבאו לשחוט אותם? בחבר'ה אנחנו לא סופרים את אלה ואת אלה בתור אופציה פרודוקטיבית. בחיים לא. באו מאפס, בלי כלום: אלה מהמערות ומהמדבר, ואלה מהיערות ומהשטעטל, העיירה המעופשת, כולם הגיעו לגן עדן: עצמאות, ביטחון, חינוך, דיור, בריאות, סעד. יושבים בשקט? אומרים תודה? איפה, מה שקיבלו רק פותח להם את התיאבון.
ואסור להגיד מילה, כדי שלא ייעלבו. בלהיעלב כולם דוקטורים. בכל זאת, אין מה לעשות, צריכים גם אותם. חסרים לנו הרבה חיילים, הרבה אזרחים ליישב את עיירות הפיתוח ולשמור על הגבולות,
הרבה פועלים שחורים, גם ליגה זין. בגלל זה שווה לגרד את התחתית, להביא יהודים, לקלוט אותם, להשקיע בהם. דור המדבר ימות, ותוך שניים וחצי דורות, כולם יהיו כמונו, ילמדו להגיד תודה .אבל בינתיים, כדאי להם, שלא יפריעו.
אנחנו הרי לא ניתן להם לגנוב לנו את המדינה ולהפוך אותה לאיזה שטעטל עלוב מקצה פולניה, לכפר ברברי מקצה מרוקו, או לישיבה של חניוקים חרדים שלא הולכים לצבא, לא עובדים ומשתינים עלינו בקשת מעל דפי הגמרא. אף אחד לא יכול על הדיזנגוף של המדינה. אנחנו הגננים כאן, וממתי מלפפונים וקישואים קמים על הגננים?
בסדר, אני בצד הנכון. בכל זאת, משהו רע קורה לי. עובדה, אני לא אוכל מסמרים, לא שותה נפט ולא משתין נגד הרוח - אבל אני זה שמגלגל בראש רצח! אנחנו ב-1961. כבר לא במודה לחשוב על הריגה - ובכל זאת אני מתכנן להרוג.
בזמן המלחמה, אנשים מתו כמו נמלים שריססו אותם בפליט.
לפנייה לכתב/ת 
