"הנותנת": הגר בן אשר שולטת
בסרטה הארוך הראשון מפגינה הגר בן אשר תעוזה מעוררת הערכה בבחירותיה כבמאית. אחת מהן היא ללהק את עצמה לתפקיד הראשי שכולל גם סצינות מין חושפניות. פרובוקציה? ב"הנותנת" יש הרבה יותר מזה
"הנותנת" הוא סרט יומרני מאוד. על פי רוב מהווה משפט מעין זה בבחינת הקדמה שאינה מעודדת. ואולם, ככל שהדברים אמורים בסרטה של הגר בן אשר, הראשון שלה באורך מלא – מייצגת היומרנות משהו ראוי ביותר להערכה, שכן בן אשר מבקשת לדבר בשפה קולנועית אחרת. כזו שנשענת על תפיסה תיאורטית מוצקה המתורגמת למונחים חזותיים.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
לא מדובר בהמצאות ויזואליות חדשניות, אלא בקולנוע שבסיסו רעיוני יותר מאשר נרטיבי. משהו שקרוב ברוחו לסרטים דוגמת "השוטר" של נדב לפיד או "לא רואים עלייך" של מיכל אביעד.
ומה שלא פחות יומרני – בן אשר, שגם כתבה את התסריט, נטלה על עצמה את התפקיד הראשי בסרטה. משימה לגמרי לא פשוטה, ולא רק כשמדובר בסרט ביכורים. למען האמת, היא כבר עשתה זאת בסרט הסטודנטים המעולה שלה, "משעולים" (2007), שעבודתה זו היא מעין פיתוח והרחבה שלו.
למרבה הצער, יהיו מי שינהרו לצפות בסרט מתוך תקווה מציצנית לחזות בסצינות סקס נועזות (זוהי, לפחות, האסוציאציה העולה משמו שמזכיר כותרות של סרטים כחולים). אבל "הנותנת" משתמש בפרובוקציה באופן ערמומי, ונדרש אל המין לצרכי דיון אקדמי שעניינו שליטתה המניפולטיבית של אישה בעולם הגברי הסובב אותה.
קשה, אגב כך, להתעלם מהעובדה שהבמאית כמו מתעדת את עצמה באותן סצינות סקס אותנטיות ומדויקות שהיא מנהלת בו. הדבר הופך את סוגיית השליטה הנשית בעולם הפיקטיבי, באמצעות הדמות שהיא מגלמת, לכדי סוגיה אסתטית הנובעת גם משליטתה של הבמאית בסרט.
דורכת על ביצים
בן אשר, שכבר זכתה לכינוי "ג'וליה רוברטס הישראלית", מגלמת פה את דמותה של תמר, אם חד הורית לשתי בנות צעירות (סתיו ינאי ודריה פורמן) המתגוררת במושב נידח בו היא מנהלת לול תרנגולות. ואמנם, ביצים הופכות להיות בסרט מוטיב סימבולי וממשי ביותר, שכן הלולנית נוהגת לקיים יחסי מין עם גברי המקום שאכן מגיעים אליה על מנת לסחור בביצים.
כאשר אל המקום מגיע שי (ישי גולן), וטרינר ובן המשק לשעבר, השב כדי למכור את בית אמו שנפטרה – ניצתת להבת התשוקה. תמר רואה בשי פוטנציאל לקשר רגשי וליציבות בחייה ובחיי בנותיה, אך מתקשה להתנתק מגבריהּ, והתוצאות הדרמטיות אינן מאחרות לבוא.
על תעוזתו של "הנותנת" יעידו לאו דווקא סצינות המין, אלא סצינת הפתיחה שלו שמותירה את הצופה המום לפחות למשך מספר דקות. הדימוי שעומד במרכז הסצינה הזאת, זה של סוסת פרא, מהווה בדיעבד אנלוגיה לדמות הנשית היחידה בסרט (מה שמסביר, אולי, את עיסוקו של הגבר-המאהב) – אך זהו עוד אחד מהיבטיו הפרובוקטיביים המרתקים.
זהו סרט עמוס בחידות, שהמרכזית בהן נוגעת לדמותה של תמר ולכוח המניע אותה. הסברים פסיכולוגיסטיים משומשים אינם תופסים כאן, ותמר נדמית כמהלכת על הגבול שבין הממשי ובין הפנטזיה של היוצרת, שכאמור גם מגלמת אותה. חידה אחרת נוגעת למבנה הנרטיבי של הסרט, שצופן בחובו תפנית מעניינת המאפשרת לקרוא אותו בדיעבד בדרכים שונות ואף סותרות.
פנטזיה לא מינית
"הנותנת" הוא סרט על שליטה. על שליטתה של אישה בגופה באמצעות "נתינתו", ועל שליטתה בגברים שמסביבה, באמצעותו (אף כי הסרט לא מסביר האם מדובר בבחירה או באובססיה בלתי נשלטת). זהו גם סרט על שליטתה של אותה אישה, הפעם כבמאית,
בדמויות הגבריות, באמצעות הדמות שהיא מגלמת ואשר מאפשרת לה לממש את הפנטזיה שלה על הבד.
"הנותנת" הוא הזמנה לפרובוקציה, ויחסכם אליו תלוי במידה רבה בתגובתכם לאותה פרובוקציה. זוהי, אחרי הכל, מהותו של קולנוע שמתבסס על מחשבה ועל העמדת אתגר, אסתטי ורעיוני, בפני הצופה.
חלק ניכר מהצלחת הסרט נזקף לזכות הצלם שלו, עמית יסעור. עבודתו הנהדרת כאן מעניקה לסביבה הכפרית מראה אירופאי, מרהיב ומחוספס כאחד, שמשרת היטב את מימד הפנטזיה שנוכח בסרט כולו. פנטזיה של יוצרת מעניינת שקולה הוא אחד המבטיחים והמאתגרים בקולנוע הישראלי העכשווי.
