פסטיבל ישראל: חייבים לאהוב את ברהמס

מרתון הוא תמיד סוג של חגיגה, בוודאי כך כשהוא מוצלח. קונצרט בן חמש-שש שעות, שמתגלגל מיצירה אחת לשנייה וחושף בתוך כך שדה מוזיקלי שלם. בשונה מקונצרט סטנדרטי שיש בו שתיים-שלוש יצירות שאינן בהכרח קשורות מוזיקלית או תכנית, המרתון מאפשר לפרוש יריעה מוזיקלית רחבה הרבה יותר. שזירה של יצירות מייצגות במרתון כזה, תאפשר הבנה של זירה מוזיקלית שלמה. ובאמת זה מה שזכינו לשמוע במרתון הזה של פסטיבל ישראל: רצף יצירות קאמריות, משיאיו המופתיים של העידן הרומנטי, כולן פרי עטו של גאון העידן הזה, יוהנס ברהמס (1833-1897).

יועץ המוזיקה הקלאסית של פסטיבל ישראל, גיל שוחט, שוב "שיחק אותה". המרתון שערך והנחה היה הפעם מוצלח ביותר, לטעמי יותר מאלו שבפסטיבלים הקודמים. בחירת הנושא, הרכב היצירות, איכות המבצעים - היו מצוינים. ההנחיה שלו מבריקה ואינטליגנטית, מעמיקה במידה הראויה לנסיבות (קונצרט באולם ושידור חי ב"קול המוזיקה"), לא טרחנית או מעיקה, אך גם לא מחניפה או פשטנית מדי. הוא מצליח, בדרכו הרהוטה, לנתח כל אחת מהיצירות שהציג - ניתוח מוזיקלי תמציתי ומעניין.

גיל שוחט. כשהוא ניגן, זה עבד הרבה פחות טוב(צילום: יוסי צבקר)

הצלחה נוספת נרשמה השנה בהרכב האמנים המבצעים. למעשה שמענו שני דורות של מוזיקאים ישראלים: אושיות מוזיקה ותיקות ורבות-זכויות כמו הפסנתרנית ד"ר מיכל טל, הצ'לן המחונן הלל צרי ואחיו התאום, הכנר המשובח לא פחות ניתאי צרי, והסופרן הנהדרת, עוצמתית-הקול, שרון רוסטורף-זמיר. בצד אלה תענוג היה לשמוע את קדר המבצעים בני הדור הצעיר שהופיע במרתון, בהם הפסנתרן המרשים, מן המובילים בבני דור זה, ויקטור סטניסלבסקי; הכנר-הכוכב אסי מתתיאס שמפתח קריירה בינלאומית; והויולן בעל הצליל הרגיש והנבון מתן גילישנסקי. העמדת הצעירים בצד הוותיקים הבהירה עד כמה נשמר רצף האיכות של מבצעי המוזיקה הקלאסית בישראל, ועד כמה הוא מבטיח ומשכנע.

שמרן וחדשן, קלאסי ומודרניסט

יוהנס ברהמס יצר מכלול עשיר ומפליא במיוחד של 24 יצירות קאמריות. בין השאר סונטות לכינור וסונטות לצ'לו, חמש שלישיות לפסנתר, חמישייה לפסנתר וכלי קשת, שלוש רביעיות מיתרים, שלישיה לקלרינט, צ'לו וכינור, ואפילו שלישיה בלתי שכיחה לחצוצרה, פסנתר וכינור. בצד אלה כתב ברהמס מגוון מחזורי שירים וגם חידש צורה מוזיקלית מתקופת הברוק של כלי קשת וקול (במרתון שמענו שני שירים לקול אלט, ויולה ופסנתר).

כמו כל יצירתו של ברהמס, גם המוזיקה הקאמרית שלו מגשרת בין הקלאסי למודרני. מצד אחד הוא נוקט בטכניקות מסורתיות כמו כתיבה רב-קולית בקונטרפונקט, שילוב הרמוניות מימי הביניים ובפוגות כמו רנסאנסיות וברוקיות בתוך מארג מוזיקלי מורכב. אך בה-בעת הוא העשיר מאוד את השפה ההרמונית של המוזיקה הקאמרית והטמיע חידושים של ממש באופן שבו הוא מפתח את הנושא ומגלגל אותו מפרק לפרק. המהפכן המוזיקלי ארנולד שנברג, אבי שיטת 12 הטונים, ראה בברהמס את המקור לגישתו המודרניסטית.

מגוון היצירות במרתון הזה חשף לא מעט מהמהלכים החדשניים-המקוריים הללו של ברהמס. כך למשל בסונטה לצ'לו ופסנתר מס' 1 במי מינור - מן היצירות היותר מרגשות של הרומנטיקה של המאה ה-19 - הפסנתר מלווה את הצ'לו במין off-beat כביכול. מעין "איחור" קל שתכליתו לתת תחושה של העדר יציבות. והפרק השלישי של הסונטה נשמע כמעט לא-רומנטי, כמן פוגה ברוקית קרירה, אלא שזו הולכת בהדרגה ומסתערת עד לסיומה הדרמטי.

בסונטה מס' 2 לכינור ופסנתר משכפל ברהמס, בשני הנושאים של הסונטה, סולם עולה של אותם ארבעה צלילים ומוטיבים שחוזרים על עצמם, גם אם בסדר שונה - מה שמקנה ליצירה כולה הומוגניות ברורה. בפתיחת הסונטה מס' 3 לכינור ופסנתר ברה מינור, מתבסס ברהמס על מנגינה של דיאס אירה (יום הדין, מתוך חזון יוחנן) מהמאה ה-12 - מה שמעניק ליצירה החילונית הזו נופך דרמטי ורליגיוזי.

שני דורות של מבצעים משכנעים

תקצר כאן היריעה מלסקור את כל היצירות ואת כל המבצעים ששמענו במרתון הזה, ובכל זאת כמה הערות: ויקטור סטניסלבסקי הצעיר הוא פסנתרן מחונן - יש לו מגע יד רגיש, הוא קשוב היטב לשותפיו. הוא והכנר הצעיר אסי מתתיאס (שמנגן על כינור גואנרי בעל צליל נפלא), ניהלו דיאלוג עירני בסונטה מספר 2.

צמד הפסנתרנים טמי קנאזאווה ויובל אדמוני מפליאים ממש בתיאום המושלם והבלתי-אמצעי שביניהם. לצמד (אגב, זוג נשוי, יפנית-ישראלי) קריירה בינלאומית תוססת. הביצוע שלהם את הואריאציות על נושא מאת היידן (שמוכרת יותר בגרסה התזמורתית) היה מענג עד בלי גבול. הם מוכיחים שהז'אנר הייחודי שהם מתמחים בו, הוא מעניין ביותר ורב אפשרויות. נתאי צרי ומיכל טל הגישו - לסונטה מס' 3 לכינור ופסנתר - ביצוע מיומן, אם כי מעט נטול השראה.

גיל שוחט נטל לעצמו את תפקיד הפסנתרן בסונטה לצ'לו ופסנתר מס' 1, וחבל שכך. אמנם אין חולק כי מדובר בפסנתרן משובח וסוחף, אך תאוות ההתבלטות שלו בעוכריו. הוא שכח שמדובר בדואט ודומה היה שהוא מנסה בכוח להשתלט על היצירה ולהאפיל על הצ'לו, באופן מביך אפילו. הפיאניסימו שלו היה לפורטה וההרמוניות עתירות הייאוש של ברהמס הפכו אצלו לרגעים למלודרמה. הלל צרי - צ'לן מזהיר ומרגש ומרשים עד מאוד - נאלץ בייאושו להלחם על מקומו. ברהמס לא הרוויח מההתגוששות המיותרת הזו.

דוגמה הפוכה - של קשב הדדי וכבוד הדדי - זכינו לשמוע בנגינת רביעית הפסנתר בסול מינור אופוס 25. תענוג היה לראות, בעיניים ממש, כיצד ארבעת המבצעים - נתאי צרי בכינור, מיכל טל בפסנתר, הלל צרי בצ'לו, והצעיר שבחבורה, הויולן מתן גילישנסקי - קשובים זה לזה, מגיבים זה לזה. כלי הקשת והפסנתר גלגלו ביניהם רצפים של יחידות מוזיקה - וירטואוזיות לפרקים, מלאות פאתוס לעיתים - ושזרו בתוך כך קלאסיקה אריסטוקרטית ומוזיקה צוענית. זוהי אולי הרביעייה הפופולרית ביותר של ברהמס (שכתב אותה בגיל צעיר יחסית) והביצוע ששמענו באולם הנרי קראון היה מענג וסוחף.

והערה עקרונית לסיום: לפסטיבל ישראל יש בעיה ענקית - הוא מתקיים בירושלים, מה שאומר שהקהל התל-אביבי מדיר רגליו. השורות הריקות

באולם הנרי קראון במרתון ברהמס, העידו על כך. האם התל-אביבים נמנעים מלבוא בשל אימת ירושלים? או אולי בשל איבת ירושלים? או סתם מחמת עצלות גרידא?

כך או כך הם מפסידים. וזה מציב אתגר גדול למשווקי הפסטיבל ומנהליו: להביא את הקהל התל-אביבי לירושלים. לא הגיוני להרים אירוע מסוג המרתון הזה בלא שהאולם יהיה גדוש קהל. השורות הריקות מתסכלות את המבצעים ומפחיתות מהאנרגיה של האירוע כולו. אם לא תמצא הדרך להחזיר את פסטיבל ישראל למה שהיה בשנות הזוהר הרחוקות, פסטיבל לכלל שוחרי התרבות ולא רק למתגוררים בירושלים - ילך הפסטיבל ויימוג ויגווע.