גיטריסט מארס וולטה: "ישראל היא סגירת מעגל"
להקת הרוק "המארס וולטה" תפתח את סיבוב ההופעות שלה בישראל, המקום בו החלה תקופה מפחידה בחיי ההרכב. בראיון מיוחד ל-ynet, גיטריסט הלהקה עומאר רודריגז-לופז מסביר את סוד הקסם המסתורי של החבורה ופותח את ליבו על מותו של חברו הטוב ועל חייהם שהשתנו לנצח מאותו הרגע
סיפור אמיתי: אני זוכר את הפעם הראשונה שהקשבתי ל-"De Loused In The Comatorium", אלבום הבכורה של "המארס וולטה" שיצא בקיץ 2003. החל מהשיר הראשון הלסת שלי נשמטה. הרגשתי את הצלילים חודרים כמו סכין אל תוך הראש והחזה, מבהירים לי שמשהו חדש מתחיל, שלמרות שבעולם המוזיקה הכל כבר נעשה, עדיין אפשר היה לחדש ולהפתיע.
אני מתאר לעצמי שאת אותה התחושה חוו מאזינים רבים ברחבי העולם וזו הסיבה שללהקה היתה פתיחה מוזיקלית כל כך נהדרת, שאפשרה לה שנים רבות של סקרנות ויצירה של שירים קורעי נשמה.
האזינו לאנרגיה המתפרצת: מתוך האלבום הראשון של "המארס וולטה". שימו לב לכח האדיר שבפזמון
זה נע בכיוונים שונים. מהרוק המתקדם ותפקידי הגיטרה הפסיכדליים, דרך שירה אינטנסיבית וגבוהה, תפקידי תופים משוכללים ומהירים ועד טקסטים קשים לפירוש והשפעות מהמוזיקה הספרדית, הטמונה בשורשי מנהיגי הלהקה, הזמר סדריק ביקסלר-זאבלה והגיטריסט והמפיק עומאר רודריגז-לופז, שגדלו יחד באל פאסו שבטקסס.
עוד אחת מהיצירות המוטרפות מהאלבום הראשון
עוד לפני "המארס וולטה" הם החזיקו בלהקת רוק נפלאה בשם "אט דה דרייב אין", להקה שאפשר אולי להגדיר אותה כפשוטה יותר שפיתחה קהל מאוד נאמן ותומך. גם "אט דה דרייב אין" היתה מחוספסת והלכה על הקצה, שם גם המציאו השניים לראשונה את התנועות הקיצוניות שלהם על הבמה כשהם מתפרעים ומשתוללים עם המיקרופון והגיטרה ועדיין שומרים על המוזיקה מדויקת ומלאת אנרגיה כפי שהוקלטה באולפן.
לפני כחודש וחצי ולשמחתם של מעריצים ותיקים, "אט דה דרייב אין" התאחדה לרגע בפסטיבל "קואצ'לה" הענק שבקליפורניה. בראיון מיוחד ל-ynet, רודריגז-לופז מספר שהופעת האיחוד רק היתה "דבר קטן בשביל הכיף". ההתרגשות לא באמת נשארה איתם ושהדבר האמיתי הוא "המארס וולטה".
אמיתית ועוד איך. ב-11 ביוני הלהקה תופיע לראשונה בישראל ואולם האנגר 11 בתל-אביב יהיה המקום בו תפתח הלהקה את סיבוב ההופעות האירופי שלה. סיבוב שמגיע בעקבות אלבומה החדש, "Noctourniquet", אלבום שישי במספר שיצא לפני כחודשיים. הספק מדהים של יצירה מאז יצא האלבום הראשון לפני תשע שנים.
הלהקה בגלגולה הקודם. אחד משיריה הטובים של "At The Drive In"
זו לא תהיה הפעם הראשונה של רודריגז-לופז בישראל. למעשה, טיול תיירותי שערך כאן לפני כמה שנים הפך ליריית הפתיחה של אלבומה הרביעי והמוערך של הלהקה, "The Bedlam In Goliath". האגדה מספרת שבירושלים רודריגז-לופז רכש לוח סיאנס כמתנה לביקסלר-זאבלה. בזמן שהשניים התמכרו אליו החלו דברים להשתבש בזמן הקלטת האלבום - מניתוח שהיה צריך לעבור הזמר ברגלו, דרך שירים שהוקלטו ונעלמו מהאולפן, ועד לטכנאי שפרש כי היה בטוח שמדובר בקללה.
הלהקה בתוכנית האירוח של דיוויד לטרמן, מבצעת את אחד השירים המרשימים מהאלבום שהחל את דרכו בישראל
ממש כמו המסתוריות הגדולה שאופפת את המוזיקה של הלהקה, כך גם החלו להיראות חייהם היום-יומיים. השניים התחילו מחדש כהרגלם ביחסי הכוחות לפיהם ביקסלר-זאבלה אחראי על המילים ורודריגז לופז על המוזיקה. הם יצרו אלבום בהשראת המסע לירושלים והאירועים שלאחריו, וזכו לשבחים רבים. עכשיו כשהוא יגיע לישראל כדי להופיע, אומר רודריגז לופז ש"בדרך מסוימת זו תהיה סגירת מעגל, מצד שני זו גם תהיה התחלה מכיוון שאף פעם לא ניגנו בישראל ואנחנו מאוד מתרגשים לפתוח שם את הסיבוב".
עם קצת עזרה מחברים
מלבד המעריצים של "אט דה דרייב אין" שהסתקרנו לשמוע מה השניים מתכננים להמשך הדרך, האלבום הראשון היה מלא בציפיות בגלל אנשי המפתח שהצטרפו אליו: אל עמדת המפיק, יחד עם ביקסלר-זאבלה ניגש מפיק העל המוערך ריק רובין, את הגיטרה תפס גיטריסט "רד הוט צ'ילי פפרס" לשעבר ג'ון פרושיאנטה שגם המשיך להקליט עם הלהקה באלבומים שיבואו ועל הבס היה אחראי חברו ללהקה, פלי.
יחד עם המוזיקאים האחרים נוצר באותו האלבום קסם אדיר ובצדק רבים מחשיבים אותו לאחד מאלבומי הרוק החשובים של העשור הקודם. "ג'ון וריק היו חברים מצוינים שלנו עוד קודם", מסביר רודריגז-לופז את מערכת היחסים המוזיקלית. "היינו צריכים בסיסט ופלי התנדב לנגן. ריק היה מפיק מצוין לעבוד איתו. למדתי ממנו המון ואני אסתכן ואומר שהוא למד כמה דברים גם ממני. עד היום ג'ון הוא אחד החברים הכי קרובים שלי ותהליך העשייה של האלבום היה פשוט תקופה יפהפייה".
אבל התהליך המרגש הזה הסתיים בטרגדיה. חודש לפני שיצא האלבום, מת המוזיקאי והאמן ג'רמי מייקל ווארד, חבר הילדות של רודריגז-לופז ומי שהיה אחראי בהקלטות ליצירת אפקטים של סאונד וצלילים ייחודים. גופתו נמצאה בדירתו אחרי מנת יתר של הירואין. כמו מוזיקאים רבים וגדולים אחרים, הוא היה רק בן 27 במותו. אחרי תקופה קשה, היה זה המוות הנורא של ווארד שגרם לרודריגז-לופז לגלות את האמת הפנימית שלו.
צפו בקליפ מתוך האלבום החדש
"חבר הילדות הכי טוב שלי מת", הוא נזכר בעצב, "ולא היינו בטוחים אם נמשיך לנגן יחד כי זה השפיע עלינו כל כך חזק, אבל אז יום אחד זה פשוט היה בסדר. זה הרגיש בסדר לצאת ולנגן ואני זוכר במדויק ששמעתי קול בראש שלי. אולי זה היה אני, אולי זה היה ג'רמי או אלוהים, מי יודע? אני זוכר שהקול הזה אמר לי שמשהו טוב יוצא מכל דבר. הבנתי שהמוות של ג'רמי היה חלק מתהליך ועכשיו כשהוא איננו, אנחנו נצא ונעשה דברים גדולים.
"זה אולי נשמע מוזר היום בקול רם, אבל זה מה שהרגשתי באותו הזמן. מלבד המון דברים אישיים שג'רמי אמר לי בקולו, אני זוכר שהוא דיבר אליי ואמר שהוא היה צריך למות בשביל שהלהקה תמשיך לעשות את מה שהיא צריכה לעשות. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהלהקה באמת צריכה ללכת למקומות גדולים יותר ממה שחשבתי או הבנתי".
ועכשיו במבט לאחור, אתה יכול לנסות לפצח את התחושה הרוחנית, המסתורית והלא שגרתית שקיימת אצלכם בלהקה?
"אני בעיקר חושב שהלהקה היא חלק טבעי מאיתנו וזה היה הכוח הראשוני שהניע את הלהקה. כשהקמתי אותה לפני 11 שנים זו היתה תחושה טבעית. הציפיות שלי מלהקה אחת הסתיימו וידעתי שאני חייב להקים להקה חדשה. אז הלכתי בעקבות האינסטינקט הזה. המוזיקה והאלבומים הם תוצר נלווה של התחושה הראשונית הזו. אף פעם לא הצבתי לעצמי מטרה לעשות משהו מלבד ליהנות, וללהקה ולי היה הרבה מאוד מזל שהחשיבה הזו והדברים שהיו בפנים איכשהו תיקשרו עם אנשים מכל העולם והם ממשיכים לתקשר.
"אני חושב שאפשר להגדיר את הלהקה הזו כ'שום דבר מיוחד' ואני מתכוון לכך בדרך הכי טובה שרק אפשר. אני נולדתי בפורטו ריקו, שפת אימי היא ספרדית ואני מגיע ממשפחה מאוד גדולה. בחצי השני של העולם אני כותב שירים אישיים על עצמי ועל המשפחה שלי ואיכשהו זה מתקשר עם אנשים בכל מקום.
"אין לנו אותו רקע תרבותי ואף אחד מהם לא מכירים את האדם שאני. אז אני חושב בדיוק על אותם דברים שמישהו בישראל או ביפן חושב, כי לא חשוב מאיפה באנו, כולנו מועסקים באותם הדברים, כולנו מחוברים בדרך הזו. המוזיקה הזו היא רק הופכת לשפה ואו שאתה מבין ומעריך את השפה, או שאתה לא. זה מבוסס על אינסטינקטים ומגיע ממקום מאוד נא וחייתי שיש בכולנו".
זה נהיה קשה עבורכם להיות כל כך הרבה זמן ביחד, בדרכים ובאולפן?
"לא. יש לנו המון מזל. אנחנו אוהבים אחד את השני ושמחים להיות ביחד. בשבילי כל פעם שיש לנו סיבוב הופעות, אני תמיד אומר, איזה מזל שאני יכול להגיע לאירופה, זו הזדמנות שאני יכול להשתתף בה. אחרי 11 שנים בלהקה זה כן נהיה מעצבן לפעמים, אבל זה לא קושי אמיתי. אפשר להתעצבן אחד על השני אבל זה אף פעם לא משהו שארוחת ערב או שיחה לא יכולה לתקן".
הקלטתם שישה אלבומים בעשר השנים האחרונות. איך אתה כותב השירים? זה משהו שאתה מחייב את עצמך לעשות?
"ממש לא. אני לא יושב ומנסה לכתוב, זה קורה כל הזמן ויכול להתחיל בכל דרך. אני יכול לכתוב בבית, בדרכים, אני יכול לכתוב כשאני בשירותים. המוזיקה יכולה להתחיל מהפסנתר, מהגיטרה, מהבס, לפעמים אפילו רק מקול מסוים. מכל מה שמגיע אליי.
"יש לי המון מזל שאני עושה את מה שאני עושה", הוא מסכם ונאנח לרווחה, "כמבוגר, אני עושה היום למחייתי את הדבר שהייתי עושה כנער מתבגר סתם בשביל כיף. התחביב והתשוקה שלי הפכו לקריירה שלי ובסופו של דבר, זו מחשבה משוגעת. אני חייב לכבד את זה, וחוץ מזה, מה עוד אני יכול לעשות?".
