עם 3 פריצות דיסק: כך השחייה הצילה את ד"ר גל
זה התחיל בכאב גב משתק באמצע תורנות במיון והסתיים בהתמכרות לשחייה, בדרך אל היעד: משחה של 10 ק"מ בים הפתוח. ד"ר איתי גל, מומחה ברפואת ילדים וכתב הבריאות של ynet, מספר כיצד הפך מדמות כלב טובע בירקון לדג במים
הכל התחיל בתורנות שבת עמוסה בחדר מיון ילדים. בעודי נאבק בעייפות, כשלפניי עוד 26 שעות תורנות רצופה בבית החולים, הרגשתי לפתע כאב קל בגב התחתון. הייתי משוכנע שמדובר בעוד סימפטום של רופא ילדים גבוה במיוחד, שנאלץ לרכון לעבר הזאטוטים, לבצע החייאות ממושכות בגב כפוף או להעלות פעוטות למיטת הבדיקה.
קראו עוד על שחייה :
- לפני שקופצים לבריכה: איך להימנע מפציעות שחייה
אלא שהכאב חשב אחרת. מה שהתחיל בכאב מרצד הפך לכאב חד כסכין, שהקרין מטה לעבר רגל שמאל. כמו כל רופא שהולך יחף ניסיתי להתעלם ממנו, אבל תוך מספר דקות הפכה רגלי השמאלית למשותקת.
תמיד אמרו לי: אל תדאג, יכול להיות גרוע יותר. לא דאגתי, ובאמת נהיה גרוע יותר. את המשך התורנות ביליתי בכיסא גלגלים. כיאה לעולם הרפואה האכזרי, איש מצוות בית החולים לא טרח לבוא להחליף אותי. "תסתדר", אמרה הרופאה הכוננת. "אני לא באה מהבית בגלל שכואב לך הגב".
"ברוך הבא למועדון פריצת דיסק"
עד סוף התורנות תמרנתי עם כיסא הגלגלים בין התינוקות, הילדים וההורים ששטפו את חדר המיון. אחרי ישיבת הבוקר הגעתי באפיסת כוחות לאורתופד, שחרץ: "ברוך הבא למועדון פריצות הדיסק". כרטיס החבר במועדון הזה, התברר לי, כולל חתונה קתולית עם כאב מצמית ונטילה קבועה של משככי כאבים ונוגדי דלקת כדי להימנע מניתוח מורכב, שתוצאותיו לא משנות דרמטית את איכות החיים.
החיים באמת לא פשוטים עם פריצת דיסק, ועוד יותר לא פשוטים עם שלוש כאלה, כפי שדיווחה סריקת ה-CT. עולם הרפואה מצליח לחולל פלאים באלפי מחלות, אבל עולם האורתופדיה נותר מופקר, כשברוב המקרים הרופא מפטיר לעברך: קח כדור לעשרה ימים, עשה פיזיותרפיה וקווה לטוב.
וכשאין מזור בעולם הרפואה שעל ברכיו גדלתי, אתה מנסה כל גאדג'ט אפשרי, כל שיטת טיפול, הזויה תהיה ככל שתהיה, רק כדי לסמן עוד "וי" ברשימה ולומר למצפון המעיק: באמת שניסיתי הכל. אלפי שקלים שולשלו מחשבון הבנק המצומק שלי לדיקורים סיניים, טווינה וכירופרקטיקה, אבל כלום לא עזר. התחלתי להאמין שנגזר עליי לחיות סביב הכאב.
פתגם עתיק יומין אומר "אם זה לא הולך על יבש, נסה על רטוב". טוב, את המשפט הזה המצאתי ממש עכשיו, אבל הוא מדויק. כשלא מצאתי פתרון אחר, החלטתי בעצת חברים לנסות לרדת המיימה. האמת היא שאני והבריכה אף פעם לא היינו חברים טובים. שנים של כרס אימתנית, ולאחריה עידן חדש של מינוס 50 קילו, הותירו משקעים רבים שמנעו ממני להוריד חולצה בפומבי ולעלות על בגד ים. אבל כשהגב שלי זועק 24 שעות ביממה, הבנתי שלא נותרה ברירה אלא לקפוץ ראש, או מה שלא אמורים לעשות שם.
חיכיתי לרדת החשכה ונכנסתי למים הקרירים של הבריכה העירונית, כשאני מקווה להפחית למינימום את האנשים שמביטים בשטויות שאני עומד לעשות, אחרי 20 שנים שבהן לא הראיתי את הפופיק. ניסיתי לשחזר את תנועות שחיית החזה הזכורה לי מתקופת נעוריי, אבל לא חלפה דקה וראיתי מול עיניי מנהרה לבנה. הדופק המואץ, הנשימות המהירות ותחושת התשישות המעיקה לא אפשרו לי לסיים אפילו בריכה אחת. המחלקה לטיפול נמרץ מעולם לא הייתה קרובה כל כך.
ובכל זאת, לא הרמתי ידיים. המשכתי לפקוד את הבריכה אחת לשבוע ולפרפר בתוכה. דווקא הנביחה העוקצנית של המציל בבריכה ("חיים שלי, לא ככה שוחים כפרה. תתחיל ללמוד") ותחושת הבטן שמחכה לי באופק ישועה קטנה, גרמו לי לחפש את מאמן השחייה האולטימטיבי.
לשחות דרך המים
אחרי עבודת דוקטורט מעמיקה ובהמלצת חברי מערכת שניסו והתמכרו, החלטתי לרחרח בקהילת ה-TI. צפיתי במאות סרטוני הדגמה שלהם ביוטיוב ויצרתי קשר עם גדי כץ, משפטן שייבא את השיטה לארץ והספיק לסחוף למים אלפי ישראלים שנדבקו בטירוף לא ברור: צעירים בשנות העשרים לחייהם לצד אזרחים ותיקים שידעו את בן גוריון וגולדה, טורפים את המים, גומאים קילומטרים בתנועות חלקות ובאימונים אינטנסיביים שבוע אחר שבוע.
את שיטת ה-TI ("טבילה מוחלטת", ובשמה המלא - Total Immersion) פיתח בסוף שנות ה-80' מאמן השחייה האמריקאי הוותיק טרי לוכלין. לוכלין ניסה להבין מדוע חלק מהשחיינים מהירים מאחרים, מתאמצים פחות מאחרים ויוצרים תנועה חלקה יותר לאורך זמן.
הוא ניתח במשך שנים את תנועתם של שחייני-העל, ובמקביל בחן כלי שיט. כשעקב אחר שחיינים מתחת למים, מצא שהם מוציאים הרבה יותר אנרגיה על ייצור בועות - תוצאה של החיכוך העז עם המים - מאשר על התקדמות בצורה יעילה.
בהדרגה גיבש לוכלין את עקרונות שיטת ה-TI, המשתמשת בכל הגוף לשם תנועה, בקו ישר ומאוזן, ממש כמו דג. הנחת הבסיס שלו היא שגוף השחיין צריך להיות שקוע במים במלואו במאוזן, וכך הציפה אופטימלית. הוא מצא גם שקצב ההתקדמות ומהירות השחייה נובעים מהתנופה קדימה שיוצרת היד החותרת במים, וקבע שהמפתח לשחייה איכותית הוא התנועה הארוכה. לכן אורך התנועה ב-TI חשוב הרבה יותר מהקצב שלה.
שחייני ה-TI שוחים "דרך המים", במינימום חיכוך של הגוף במים. הגוף נע בתנועה סיבובית, כאילו הוא מבריג את עצמו דרך המים, והשחייה נעשית על צד הגוף ולא על הבטן, מה שמניע את השחיין קדימה.
"נראיתי כמו כלב שנפל לירקון"
"אין סיכוי שאצליח לסיים בריכה אחת", הזהרתי את כץ במפגש ההיכרות הראשון שלנו, וסיפרתי איך בתום כל בריכה מתקרב אליי חיזיון המנהרה הלבנה. "תהיה רפוי", הפטיר לעברי צמד מילים שיחזור די הרבה מעתה ואילך. "רק אחוז בודד מהשוחים מסוגלים לסיים יותר מבריכה אחת רצופה. אנשים נאבקים במים במקום לזרום איתם".
קצת התקשיתי להאמין שאשנה את הסטטיסטיקה, אבל גדי היה די בטוח שהשיטה שלו תצליח לגרום לי לגמוא מאות מטרים מבלי להחזיר את נשמתי לבורא. החלטתי להמר.
אחרי הרצאת הפתיחה שבה סיפר לנו כמה אנחנו לא עושים חסד עם המים, ירדנו אל הבריכה. 30 איש נעמדים בשורה, צחי המדריך אוחז את המצלמה בידו ומתעד את השחייה הראשונה המביכה. המטרה: להנציח את המאבק במים ואת התנועות הלא יעילות. אני קופץ למים במהירות ומתחיל לשחות.
למחרת נחתו קבצי הווידאו המפלילים בתיבת המייל שלי. אין מילה אחרת לומר זאת: נראיתי כמו כלב שנפל למי הירקון ומנסה להינצל, נאחז גם במים כדי לא לטבוע. האמת? התפלאתי שבאמת לא טבעתי עד עכשיו.
אגב כלב, לצילומים היה אפקט פבלובי מובהק: חיכיתי כבר להתחיל בשיעור הראשון. קצת התקשיתי להאמין שהתנועה המונוטונית הראשונית שבה התחלנו תוביל את הגוף שלי לגלישת חתירה במים, אבל הקפדתי להמשיך להיות סטודנט חרשן וצייתן ולהתאמן מדי ערב בבריכה על התנועות הארוכות.
"מדובר בהתמכרות"
במשך שבועות הגעתי לשיעורים, ולאחריהם התאמנתי שעות בבריכה, בתנועות מוזרות הנראות כאילו אינן קשורות לשחייה. לאט לאט הן התאחו לתנועה הרמונית שבסוף יצרה שחיית חתירה.
כן, פתאום זה קרה. מאותו כלב מפרפר הפסקתי להיאבק כטובע שזועק לכמה מולקולות חמצן. הידיים, הרגליים ותנועת האגן הדוחפת את הגוף קדימה אפשרו לי לגמוא עוד ועוד בריכות, כמעט בלי להתעייף. זה עובד. אני באמת שוחה חתירה.
אבל בעצם קרה הרבה יותר מזה: השחייה פלשה לאגפים נוספים בחיי. אחרי יום עבודה עמוס אני יוצא מהבריכה טעון באנרגיות אדירות. הגוף הופך זקוף יותר, הנשימה עמוקה ומאווררת, כאבי הגב כמעט חלפו, ולא רק: גם המשקל ירד עוד יותר, השרירים התמצקו ולראשונה מאז גיל ההתבגרות העזתי להתחדש בבגדי ים אמיתיים שיושבים צמוד וכבר לא מסתירים את הפופיק.
חלפו מספר שבועות מאז תחילת הקורס, והבריכה כבר אינה מקום מאיים. השחייה מזמן לא משעממת או מונוטונית, ואני מוצא עצמי חולם בתחילת היום על הרגע בערב שבו אקפוץ למים, כשהמאמנים אבי, צחי, אור, בוריס, מיכאל ונמרוד דואגים שאתזמן את הרמת המרפקים, גריפת הידיים, עבודת האגן ותנועות הרגליים ביעילות מקסימלית תוך שהם מצלמים אותי בוידאו מעל ובתוך המים, עוברים כל פריים ומנסים לתקן את מה שנותר.
כן, אני מודה, מדובר בהתמכרות. אני מוצא את עצמי בכל יום מתגאה בקפיצת ראש עסיסית, בחתירה של סדרות שלמות של בריכות במכה ובקינוח כל בריכה בגלגול "קיפר" שעליו חלמתי כל השנים. אני חותר בהנאה, כבר לא נלחם במים, משתדל להפחית את החיכוך, להגביר את הגלישה.
מדי ערב אני ממשיך לקפוץ למים, חותר בהנאה ומתאמן להגשמת היעד הבא: משחה של כמה קילומטרים בלי הפסקה בים הפתוח. בינתיים, מתחושה של מוות קרוב אחרי בריכה אחת אני כבר מצליח לגמוא סדרות של בריכות במכה.
הדרך עוד ארוכה. בכל אימון אני מנכס לעצמי טיונינג עדין נוסף של הזוויות הנכונות, התנועות הארוכות והגוף הרפוי על המים, והתחושה עילאית: את ספקטרום החוויה האנושית שעוברת עליי קשה להעביר במילים. מי שרואים את זה הכי טוב הם המצילים בבריכה, שנאלצים "להתחנן" כדי שאצא כבר מהבריכה, רגע לפני שסוגרים את הבאסטה.
בריכת השחייה הפכה מממלכה שחורה שאני מת מפחד מלבקר בה, לחברה היומיומית שאי אפשר בלעדיה. אני בדרך לחיים חדשים, בריאים, רזים ורטובים מתמיד.
לפנייה לכתב/ת 
