שחמט זה לא רק משחק, זו דרך חיים
אם כל ילד ישראלי ילמד לשחק שחמט, אפשר יהיה להפיק מן המשחק אוצר של דימויים משותפים שיעזור לכולנו לצנן את הלהבות המתפרצות בכל פינה של השיח הציבורי. אריאנה מלמד מאמינה שהשינוי מתחיל מבוריס גלפנד
ההפסד - מכובד אבל צורב, היסטורי ועדיין כואב - לא יוכל לשלול מבוריס גלפנד את מנת התהילה המוצדקת שלו, עכשיו ובימים הבאים. באמת לא צריך להיות שחקן גדול כדי להבין זאת. הנה, אפילו ראש הממשלה, פטרונם של מצליחנים מכל המגזרים, נצפה הבוקר בידי צלם חרוץ של לשכת העיתונות הממשלתית כשהוא מצביע בידו בתנועה רחבה על מסך ענק עליו הוקרנו רק לוח ואוסף כלים, וכל מילה במעמד הזה היתה מיותרת. כמו ראש הממשלה, גם מי שלא יודע בדיוק מה עושים עם צריחים ופרשים, גם מי שבטוח עדיין ש"שחמט" פירושו " המלך מת", עקב אחרי הדיווחים המתרבים והולכים מן המשחק האיטי, השקט ורווי העצבים.
"שחמט" הוא "המלך מנוטרל" או "המלך חסר יכולת", לא "המלך מת". בניגוד לחיים התלת מימדיים שמחוץ ללוח היפה והסימטרי, הרצון לנצח במשחק צריך להיות מלווה בחוכמה, לא בעוצמה. ככל שמשחקים יותר, מבינים שהנצחונות אכן יפים לתחרות, להישגים אישיים וקבוצתיים (הידעתם שהספורט הקבוצתי והאישי בו צברה ישראל הכי הרבה הישגים הוא דווקא זה?), אבל עצם המשחק הוא שמוסיף למתמידים ראייה רחבה, יכולת תכנון מהלכים למרחקים ארוכים, פרספקטיבה ואסטרטגיה - והמון, המון שקט.
אחד המראות הכי יפים בעיני הוא זה של ילד שקורא ספר וצוחק פתאום, לגמרי לעצמו. מראה יפה לא פחות הוא של שני ילדים משחקים שחמט בהפסקה בבית הספר: אם ראיתם כאלה אתם ודאי יודעים שהם יכולים פתאום להיות רציניים נורא, מרוכזים מאוד, חפים מצעקנות ולגמרי לא מודעים להמולה העזה, על סף האלימות, שמתחוללת סביבם. לו גלפנד היה מנצח, ודאי היה קל לשכנע המוני ילדים נוספים ללמוד את המשחק מפני שיש בו הבטחה מנצנצת לתהילה, אבל גם ההפסד לא צריך להרתיע את מי שממונה על הדברים האלה. עצם ההישג של גלפנד בתחרות אימתנית מול אלוף העולם הוא סיבה טובה לבקש מפרנסי משרד החינוך: אנא, הוסיפו את המשחק ללימודי הליבה בבית הספר היסודי.
עוד בחדשות ynet:
אמת, כבר יש בישראל גנים שבהם ילדים משחקים שחמט, ובבתי ספר רבים המשחק כבר הפך לחלק משגרת ההפסקות, ובעידודה של העלייה מברית המועצות לשעבר הוא פופולארי מתמיד, או לפחות פופולארי כפי שהיה בעולם היהודי בגלות, אבל אפשר - ולדעתי אפילו צריך - להנחיל אותו לכל אזרח נמוך קומה במערכת החינוך. כמשחק, אבל גם כמשל.
רבי יהודה הלוי היה ראשון הכותבים בעברית שהזכיר לקוראיו (ב"ספר הכוזרי") כי עליונותו של המשחק טמונה במחשבה ולא בכוח הזרוע. "והמנצח הנהגתו בחוכמה", כתב, בימים בהם שימש המשחק מטפורה שגורה לחיים עצמם, או לפחות לצורך ללמוד כיצד לחיות נכון. הוא לא היה היחיד שהתאהב בלקחים שאפשר להפיק מן המשחק. גאון אחר, בנג'מין פרנקלין, המליץ על המשחק למי שמבקש ללמוד כיצד מתכננים, כיצד לומדים מהי אסטרטגיה, כיצד מתאפקים: תודו שהיכולת לתכנן, ליצור אסטרטגיה ולהתאפק נחוצה כמו אוויר לנשימה לאומה הקטנה, שבתוכה חי גלפנד באנונימיות מבורכת עד לרגעי השיא.
היא נחוצה לילדים, אבל גם לראשי ממשלות ולשרי בטחון שדחוף להם ליצור אווירה של טרום-מלחמה, בין אם היא מוצדקת ובין אם לאו. היא תועיל לקברניטי כלכלה תאבי בצע שרוצים רק לגרוף רווחים ומהר, מבלי לחשוב שישה צעדים קדימה. היא תיטיב עם צרכנים שבויי-מותגים שדחוף להם לרכוש ולהוכיח בעלות על הדבר הטרנדי הבא.
היא תסייע מאד למי שמתלהם לרגע ובטוח כי התלהמותו - נגד או בעד משהו, לא חשוב מה - היא חזות הכל, ומי שחושב אחרת דינו לפחות מחנה ריכוז.
אם כל ילד ישראלי ילמד לשחק שחמט, אפשר יהיה להפיק מן המשחק אוצר של דימויים משותפים שיעזור לכולנו, ולו במעט, לצנן את הלהבות המתפרצות בכל פינה של השיח הציבורי. אפשר יהיה ליצור עוד גשר צר בין הפכים מנוגדים יותר מן השחור והלבן של הכלים האלגנטיים. אולי אפשר יהיה, אפילו, מדי פעם ובלי שום רצון להתחרות, להושיב הפכים שכאלה זה מול זה ליד שולחן ועליו לוח, ולפחות לראות כיצד הם משתפים פעולה לרגע ושותקים. ובעיקר אפשר יהיה ללמד ילדים ומבוגרים כאחד, שאין צורך להרוג בכוח את יריביך, אם ניתן לנטרל אותם בעקביות, בעקשות – ובחוכמה.
לפנייה לכתב/ת 
