"יחסי הסודיים עם קרלה ברוני": סיפור מספר
סופר ערבי צעיר המנהל פרשת אהבים מתעתעת עם קרלה ברוני, ואישה הלומדת על העולם דרך החפצים שהיא מוצאת על המושב האחורי של האוטובוס שבו נוהג בעלה - הם חלק מהגיבורים המאכלסים את קובץ סיפוריו הראשון של עלא חליחל
ספרו הראשון של הסופר הערבי עלא חליאל, מתאר גיבורים המנסים לשרוד בעולם עוין, תחום בגבולות לאומיים, מעמדיים ומגדריים. בין עלילות הסיפורים: סופר ערבי צעיר מעכו, המנהל פרשת אהבים מתעתעת עם קרלה ברוני; אישה הלומדת על העולם דרך החפצים שהיא מוצאת על המושב האחורי של האוטובוס, שבו נוהג בעלה; פלסטיני חיפאי המתלבט באיזה נוסח לכתוב למפקד בחמאס כדי שזה יורה להרחיק את האש מעירו; שני ידידים הנפגשים ליד דלפק התשלום בבית המרקחת, כשבידי אחד מהם קופסה ירוקה של אוֹלוֵוייז עם כנפיים, אלה הן כמה מהסיטואציות המשעשעות-מטרידות שאליהן קולע עלא חליחל את הגיבורים שלו, המנסים לשרוד בעולם עוין, תחום בגבולות לאומיים, מעמדיים ומגדריים.
עלא חליחל מתגורר עם אשתו ובתו בעכו. פירסם ארבעה ספרים בערבית. יחסי הסודיים עם קרלה ברוני הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית.
יחסי הסודיים עם קרלה ברוני
מתוך הנובלה:
האישה עטוית השחורים התנהלה לאיטה בשוק של עכו וחלפה על פני דוכן הדגים העמוס לעייפה קונים וסרטנים טריים. לבושה היתה גלימה ובּוּרקה שחורות שכיסו כליל את גופה, את ראשה ואת פניה, וכל שנגלה לעין היה נעליה השחורות השטוחות. כמה מהמוכרים ומתושבי העיר העתיקה בחנו אותה במבטיהם, אולי ראו הם בעיני רוחם את אשתו או את בתו של אחד מתושבי עכו שאללה הנחה בדרך הישר. אולם הגלימה הרחבה והבּוּרקה השחורה משחור לא הותירו כל סיכוי לאיש לבחון את תווי גופה או פניה. כאשר נתקל מבטו של מוכר הדגים בפניה, מבלי שיצליח לראות את עיניה ולספק את סקרנותו, חש מעט מבוכה בגין המבט החודר והחצוף שנעץ בה, ומילמל בעודו פותח את בטן דג הפרידה:
"אהלן, אחותי."
מנגד עמדו שני תיירים בעלי חזות אירופית והתבוננו בה. התייר הקשיש זהוב השיער וסמוק הפנים מחמת השיזוף הרים את מצלמת הקאנון השחורה הגדולה וכיוון אותה אליה, אך אשתו, הקשישה זהובת השיער ושזופת הפנים, מיהרה לאחוז בידו ומילמלה דבר מה לעברו בנימה של כעס. האיש השזוף ציית לה מיד והוריד את המצלמה. בפניו ניכרו סימנים של פחד והוא החל להתבונן סביבו בחשד מה.
האישה עטוית הבורקה התקדמה בדרכה כבת המקום, ממשיכה להלך לאיטה מבלי לפנות כה וכה בחיפוש אחר ציוני דרך שיעזרו לה למצוא את דרכה בשוק המוליך שולל זרים. היא התקדמה בבטחה כמי שמכירה היטב את המקום על כל פרטיו, לפחות את אלה המספיקים להליכה נטולת חשש בסמטאותיו הצפופות של השוק, בין ערמות הבגדים הזולים, העוגות המזרחיות, הדגים, העופות, התבלינים והמזכרות על מגוון סוגיהן.
היא פנתה ימינה ונכנסה לסמטה צרה עוד יותר מסמטאות השוק. משני צדדיה ניצבו שערים של בתים ישנים ומתפוררים, חלקם מברזל וחלקם מעץ. ניכר היה בבירור כי הכירה את הדרך היטב. היא נעצרה מול אחד הבתים הישנים וסובבה מפתח ישן במנעול שבשער עץ גדול צבוע בצבע ירוק כהה, אחר כך מיהרה להיכנס פנימה וסגרה את השער אחריה.
באותה שעה, על אחת המרפסות, מול השער הירוק, ישבה רתיבָּה הישישה וקטמה את קצוות הבמיה. היא הבחינה מלמעלה באישה עטוית הבורקה שנכנסה אל הבית הישן.
"תהאני, בואי הנה," צעקה רתיבּה לתוך הבית.
תהאני הגיעה בבהילות.
"מי זאת האישה שנכנסה לבית של אבו ראמי?"
"אני יודעת בדיוק כמוך, אימא, בטח איזה קרובה שלו."
"זה נכון מה שאומרים שקרוב משפחה שלהם לקח את הבית בשביל העבודה שלו?"
"ככה אומרים."
תשובתה לא סיפקה את סקרנותה של רתיבּה, והיא שאלה:
"את יודעת מה המספר של אום ראמי?"
בשעה שקרלה פסעה חרש אל הסלון הגדול, עדיין עוטה את הבורקה ואת הגלימה השחורות, הייתי שקוע בשיחה עם אשתי בטלפון:
"מתי אתה חוזר?"
"לא יודע. אני עובד עכשיו."
"צריך לקנות חיתולים לדוּשה."
"מחר."
"אתה יודע כמה היא משתינה, ונשארו לנו רק שני חיתולים."
"השעה כבר שבע. זה יספיק לה עד מחר בבוקר."
"איפה אתה?"
"בעיר, בסטודיו."
"איזה סטודיו בראש שלך?!"
"מה את רוצה עכשיו?"
"מתי אתה חוזר?"
"לא יודע. אני כותב עכשיו."
קרלה התקרבה אלי וחיבקה אותי מאחור. הרגשתי את מגע גופה העטוף בבורקה ובגלימה.
"תבוא לכתוב פה."
"כמה פעמים דיברנו על הנושא?"
"איזה נושא?"
"מה את רוצה ממני??"
"אתה עדיין אוהב אותי?"
ידה של קרלה שוטטה על חזי ועל בטני, ובעיני רוחי ראיתי את שחור גלימתה בולע את גופי כנחש שחור גדול. אני מודה שיש משהו מפתה במגע הגלימה השחורה והבורקה בהיותן שותפות למימוש של תשוקה אסורה. אתמול שאלה אותי קרלה אם אני אוהב את הגלימה ואת הבורקה שלה. סיפרתי לה על הפורומים הערביים באינטרנט העמוסים בקליפים מצולמים בטלפונים ניידים או במצלמות מאיכות גרועה, ובהם מתועד סקס עם נשים עטויות חיג'אבּ או בורקה. היא הגיבה בתדהמה למשמע דברי. אמרתי לה, בניסיון לפרשם, שנראה כי הערבים והמוסלמים אינם מוותרים על המנה של הריגוש המיני שהם זקוקים לה, גם אם היא מסתתרת מאחורי בורקה וחיג'אב.
אני חושב שהם אינם מוותרים עליה בעיקר בשל התשוקה לבצע דברים שהם בבחינת טאבו דתי וחברתי. ניגשתי אל המחשב הנייד והקלדתי כתובת של פורום סקס ערבי שדליתי מזיכרוני. קרלה עמדה מאחורי ועקבה בסקרנות אחר מאות המכתבים, התמונות וסרטי הווידיאו, ואני ליוויתי אותם בהסברים. "זו אובססיה," אמרה בפליאה. "זוהי הנהייה אחרי האסור," ניסיתי להסביר לה, וגם לי, "זהו הניסיון להתגרות בו ולהפריך את הטענה שהחיג'אב והבורקה מהווים מחסום בפני תאווה וסקס, לא עלינו. הערבים נהגו לעשות זאת בעבר באצעדה, כי קרסול האישה היה המקום היחיד בגופה שהיה אפשר לראותו. על כן קישטו אותו הנשים בזהב ובכסף, וכך הפכה האצעדה למעין פֶטִיש מזרחי שמרני, בניגוד לפֶטִיש הרגליים המערבי. ההבדל ביניהם היה בסגנון ולא במהות."
קרלה חיבקה אותי מאחור, עוטה בורקה וגלימה שחורות ככל אישה המסתירה את גופה הסוער תחת סמל הצניעות והטוהר. בעודי חבוק בזרועותיה חדר לאפי ריחן של הבורקה והגלימה, ריח תעשייתי של אריג קל הטומן בחובו חום ובכך מסגיר את זולותו. באחת התקשה איברי בזקפה ערבית.
"יקירתי, תני לי לעבוד עכשיו, אחר כך נדבר," עניתי נבוך לשאלה הבלתי צפויה של אשתי אם עודני אוהב אותה.
"נמאס לי להיות לבד! בוא תכתוב כאן ויותר לא אציק לך."
"זה לא ילך."
"למה זה לא ילך?"
"כי אני צריך להיות לבדי כשאני כותב, ככה אני..."קרלה חיבקה אותי מאחור, מעסה בשלווה ונחת את חזי ואת בטני. הדלקתי חצי סיגריית מריחואנה שלקחתי מהמאפרה, שאפתי ממנה שאיפה עמוקה ופלטתי את העשן לאוויר, נהנה ממגע ידה. הושטתי לה את הסיגריה ונעצתי את עיני במקום שבו אמורות להיות עיניה תחת הבורקה השחורה. ראיתיה מניחה את הג'וינט בפיה מעל הבורקה, שואפת ממנו ופולטת עשן לבן סמיך מבעד לאריג הבורקה השחור, משל היה הוא ענן בחלום מתוק החובק את החולם בעודו ישֵן.
"אתה מעשן חשיש?" נשמעה במפתיע שאלתה של אשתי.
"ביי, אני צריך לעבוד."
"אתה כותב סיפור או מעשן חשיש?"שמעתי את המשפט האחרון של אשתי וניתקתי את השיחה. קרלה נשפה את עשן הג'וינט, מלטפת בידה האחת את חזי וידה האחרת מתעקשת לגרות אותי. סברתי שאין זה הרגע המתאים לפתוח בשיחה עם אשתי על סִפרות ועל הצרכים של כתיבת סיפורים קצרים בתקופתנו הפוסט־מודרנית.
"אתה אוהב אותי?" שאלה קרלה. היא נצמדה אלי מאחור, מחככת את כף רגלה העירומה בשוקי העירומה עבותת השיער ומלבה את אש תאוותנו. הסתובבתי אליה וחיבקתי אותה בחום, אחר נישקתיה נשיקה ארוכה על פיה מעל הבורקה. ינקתי את תאוותה, והיא ינקה את תאוותי עד כי להטו שפתותינו והתלחלח אריג הבורקה הזול, המיוצר קרוב לוודאי בסין. אחזתי באחוריה בידי החזקות והרמתי אותם מעלה בתנועה שידעתי היטב כי היא תגרה אותה. היא התנתקה משפתותי, טמנה את ראשה בכתפי הרחבה ולחשה בתאווה ובגרון ניחר: "תלקק אותי," ואכן ליקקתי.
"יחסי הסודיים עם קרלה ברוני", מאת עלא חליחל. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 223 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
