"היסטריה": צעצוע מין מביך ומיותר
למרות הנושא העסיסי והפרובוקטיבי, הקומדיה "היסטריה", שעוסקת בהמצאת הוויברטור, היא לא יותר מפארסה מביכה שמזכירה ערב בדיחות גסות של גברים זקנים. שמוליק דובדבני הצליח למצוא עניין רק בכותרות הסיום
"היסטריה" ("Hysteria") הוא קומדיה על המצאת הוויברטור. המשפט הזה עלול לפתות אתכם לבית הקולנוע, אך אל נא. מדובר בפארסה מנומנמת שיוצריה מאמינים שיש עדיין מי שצוחקים מבדיחות על סקס ונשים.
ביקורות אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
העלילה מתרחשת באנגליה, בשנות השמונים של המאה ה-19. גיבורה הוא מורטימר גרנוויל (יו דנסי), רופא צעיר ומתקדם לזמנו, ומי שימציא לימים את "הפטיש" של גרנוויל, כפי שכונה המכשיר בראשיתו. בתחילת הסרט הוא מפוטר ממשרתו בבית חולים לונדוני מעופש, משום שהעז לחלוק על דעת הממונה עליו, ואחרי חיפושים ממושכים נשכר לשמש כעוזרו של רוברט דלרימפל (ג'ונתן פרייס), רופא נשים שידיו מלאות עבודה.
גרנוויל עובר להתגורר בביתו של הדוקטור ומתוודע שם לשתי בנותיו - אמילי החסודה (פליסיטי ג'ונס) המגלה עניין בפרנולוגיה, אותו פסיאודו-מדע של התקופה הוויקטוריאנית, שביקש לקשור בין מבנה הגולגולת לתכונות אופי; ושרלוט הפמיניסטית שאמורה להיות המקבילה הנשית של הרופא הפרוגרסיבי, אך בגילומה של מגי ג'ילנהאל - אינה אלא קריקטורה צעקנית וצדקנית.
שרלוט מנהלת מוסד סיוע לנזקקים, ודמותה מאופיינת בתזזיתיות ובלהט פוליטי-חברתי שאמורים לאתגר את החברה האריסטוקרטית השמרנית והמעמדית, וכמו כן, לחשוף את מנגנוני המשטור הפטריארכאלי שמניעים אותה. בה בעת, היא נושאת את נאומיה הפרוטו-פמיניסטיים כשפניה עוטים חיוך אווילי ופיה מפיק מבטא אנגלי מלאכותי, עד שקשה מאוד להתייחס אל הדמות הזאת ולו בשמץ של רצינות.
שמו של הסרט מתייחס לאותה נוירוזה, שעל פי המדע הפטריארכאלי של המאה ה-19 אפיינה בעיקר נשים, ואשר מצאה את ביטויה, בין היתר, בתופעות של נימפומניות, פריג'ידיות וחרדה. הטיפול בהיסטריה (שמקורה, לטענת הממסד הרפואי של התקופה - בתפקוד לקוי של הרחם) התבסס על עיסויו של הנרתיק באמצעות האצבע המורה, ומשיחתו בשמנים מעוררים שתכליתם היה להביא את הפציינטיות לכדי אורגזמה משחררת.
גרנוויל אכן משתלב בשיטת טיפול זו בפרקטיקה המשגשגת של הדוקטור, אך עד מהרה נחשף למגבלותיה, שכן העיסוי הממושך בתוככי הנרתיק גרם לאצבע הגברית לכאבים עזים, התקשויות ודלקות פרקים. כשנוספת לאלה פשלה מקצועית המביאה לסילוקו מהמרפאה - הוא נדרש לחברו, ממציא עשיר ואקסצנטרי בשם סט. ג'ון סמייט (רופרט אוורט), על מנת לפתח את אותו שרביט קסמים חשמלי שזוכה לכינוי "Jolly Molly", ושמטרתו לעזור לנשות החברה הגבוהה לעזור לעצמן.
חלק ניכר, ומיותר, של "היסטריה" מתבסס על הומור שמקורו במטרוניתות המגיעות לעוררות מינית. חישבו על אישה איטלקייה שמנה שברגע האורגזמה פוצחת במלוא ריאותיה באריה מתוך "לה טרוויאטה" - וקיבלתם מושג למה הכוונה. חלקו הראשון של הסרט נראה, על כן, כמו פארסה וולגרית, מהסוג שנהוג להעלות על בימות תיאטראות הבולוואר ההמוניים. משהו שמזכיר בדיחות גסות שמספרים גברים זקנים, ומביך כמותן.
כאשר הסרט מבקש להעלות נושאים רציניים יותר, העניינים אינם משתפרים. שכן הבמאית האמריקאית, טניה וקסלר, וצמד התסריטאים, סטיבן דאייר וג'ונה ליסה דאייר, בעל ואישה, אינם יודעים באיזה מהם להתמקד, ובוחרים בסופו של דבר באופציה הכי טריוויאלית שעומדת לרשותם - מחזה דידקטי שעניינו דיכוי הנשיות על ידי ממסד פטריארכאלי ושמרני.
יתר על כן - כאשר בחלקו האחרון של "היסטריה" עומדת שרלוט למשפט על הכאת שוטר, הנאום הכי פמיניסטי בו נישא דווקא על ידי הרופא גרנוויל, שלכל אורכו של הסרט מוצג כגואלו של המין הנשי. וכך, במקום קומדיה ארסית שעניינה הקשר בין פוליטיקה מגדרית והשיח על המין - אנו מקבלים מהתלה שמרנית שמרצה לנו עד כמה טוב שישנם גברים מתקדמים לזמנם.
באמצעות דמותה של שרלוט, הסרט מעלה נקודה מעניינת ולפיה היסטריה אינה אלא "מחלה מעמדית". מעין פריבילגיה השמורה לגבירות שאינן שקועות במלחמת
הישרדות יומיומית. אך גם הדיון הזה אינו זוכה לפיתוח, וכמוהו נזנח אף העיסוק בקשר שבין טכנולוגיות מודרניות ומין. אלו נדחקים הצידה לטובת קומדיה בורגנית שמעוררת צחוקים צפויים ואמירות נדושות.
למעשה, הדבר המוצלח ביותר בסרט התפל למדי הזה הוא כותרות הסיום, שמלוות באילוסטרציות של גרסאות שונות של צעצוע המין הפופולארי בהיסטוריה, מאז "הפטיש" של גרנוויל ועד ימינו. מפתיע, מצד שני, שסרט מיושן כל כך מסתיים בסדרה של דימויים המצביעים על קידמה.
