האש השקופה: יצהר והכפרים במלחמת התשה
הפלסטינים והמתנחלים מחליפים יריות, אבנים וגם גרסאות מצולמות באזור הנפיץ ביותר. למה זה קורה בעיקר בסופי שבוע, והאם מישהו בכלל מוכן לשמוע את הצד השני? ביקור בשטח אש
עיני המערכת הפוליטית ומנהיגי המתנחלים מופנות בימים אלה לבית אל ולחמשת בתי המחלוקת, שכבר הוחלט על פינוים. בימים של שקט יחסי בגדה המערבית, וכאשר למרות הצהרות אופטימיות מוושינגטון מעטים מאמינים שיכול להתחדש תהליך מדיני אמיתי, בגזרה אחרת השטח בוער מתמיד.
זהו אחד המקומות היפים ביותר בשומרון - ההתנחלות יצהר (כ-1,000 תושבים) ומסביבה הכפרים הפלסטיניים עוריף (3,700 נפש), בורין (4,000), עסירה א-קבאלייה (3,000), עינאבוס (2,600), מדמא (2,200) וחווארה (כ-6,000). שטח הררי שבו מפוזרים הבתים בין מטעי זיתים גדולים. מי שבא כאורח לרגע לא יבין את עוצמת השנאה וחומר הנפץ.
בחדרו של ראש מועצת עוריף, פאוזי שחאדה, דיברו גם השבוע על העימות הבולט האחרון בסדרה הבלתי נגמרת של חיכוכים אלימים בין התושבים בכפר לבין המתנחלים, ועל פציעתו של תושב הכפר נאג'ח ספדי שנורה בידי אחד מתושבי יצהר. סביב השולחן יושבים שחאדה וחברי מועצה אחרים, בהם אביו של הפצוע, אסעד ספדי, שמשמש גם כחבר במועצת הכפר. על הפרק - ניסיונות התיאום להעביר את נאג'ח שמאושפז בית החולים "רפידיה" בשכם לבית חולים מתקדם יותר. ישנה אפשרות להעביר אותו לבית חולים בעמאן בירת ירדן או לבית החולים שיבא בתל השומר.
העימות פרץ בשבת לפני שבועיים, לאחר שהפלסטינים טענו כי המתנחלים הציתו שדה חיטה ועצי זית סמוך לכפרם. לפי תחקיר צה"ל, ספדי, בן 22, נורה ונפצע קשה לאחר שבני נוער יהודים צעקו "פלסטיני חמוש". אחר כך קשרו והיכו אותו. בדיקה העלתה כי הוא היה חמוש בסכין, שלטענת הפלסטינים הושתלה. מי שהציל את הפלסטיני היה כוח צה"ל שהרחיק את הנערים. "לולא ההתערבות הזו, זה יכול היה להסתיים בלינץ'", אמר קצין בכיר באוגדה, "נגד בני הנוער הללו נפתחה חקירה, יש לנו מספר עדויות ואני מאמין שנגיע אליהם".
עם הג'ינס והאייפון
האירוע הצטרף לכמה אירועים מהשבועות האחרונים, שהבעירו שוב את הגזרה. מפקד האוגדה תת-אלוף חגי מרדכי החליט להחרים את כלי הנשק של אנשי כיתת הכוננות של יצהר ושל תושב ההתנחלות שירה לעבר פלסטיני ופצע אותו קשה בעימות עם תושבי עסירה א-קבלייה, שלפי טענות המתנחלים יידו אבנים. נגד היורה, שאינו חבר בכיתת הכוננות, נפתחה חקירה פלילית. לפי סרטון שהפיץ "בצלם", חיילים שעמדו ליד היורים לא התערבו, אך מנגד - בתחקירי צה"ל לא בדיוק מגבים את היורים.
ראש המועצה שחאדה מנסה למפות את המתנחלים כדי לענות על השאלה כיצד הפך האזור לנפיץ ביותר. "הם לא מקשה אחת, והמתנחלים של יצהר הם הקיצוניים ביותר. זה ברור לנו שישנם מתנחלים שלא עושים בעיות. יש פתגם בערבית שאומר 'הוא תקף אותי ובכה ואז רץ והתלונן' - הם שייכים לסוג הזה".
כגודל העימות כך גודל העיקשות של הפלסטינים בצדקתם. "הכוח שלי והאמונה שלי חזקים יותר מהכוח של הנשק שלהם. אני נולדתי כאן לפני 50 שנה. אז לא הייתה בכלל יצהר", אומר שחאדה. "במקום שהם יושבים היום יש מקום קדוש עבורי (קבר שייח סלמאן אל-פארסי, א"ל). הוא נמצא בתוך יצהר. הם יכולים להיכנס לקבר יוסף בשכם מתי שהם רוצים ואני לא יכול להגיע לשם".
מנגד, גם בנימין מודה כי החיים באזור כה נפיץ מטרידים לעתים את מנוחת התושבים, אך ככלל ביצהר מאמינים שמדובר במלחמה, והעמידה בחזית גובה מחירים.
"השאלה גדולה ועמוקה יותר מהצתה או אירוע כזה ואחר, והיא נוגעת לאיך ניראה פה עוד עשרים שנה מבחינה לאומית. מדינת ישראל חומקת בעקביות מהשאלה הקיומית הזו, אם מטרת העל שלה היא לפעול לטובת העם היהודי או לא.
"אנחנו מבינים שהערבים לא מתבלבלים בשאלת הזהות והמטרה שלהם, וקובעים עובדות בשטח", אומר דובר יצהר. "גם לחמאסניק משכם וגם לאחוז גדול מהערבים הישראלים, עם הג'ינס והאייפון, יש אותה מטרה - לשלול את הלגיטימיות של העם היהודי. מי שבא להתיישב בארץ ישראל מבין את המלחמה הזו".
מי מסרב לראות את הלהבות?
עסירה א-קבאלייה ממוקם במורדות הצפון-מערביים של יצהר. ביתו של איברהים מחלוף נמצא במרחק מאות בודדות של מטרים מההתנחלות, ולדבריו כל אירוע אלים בין הפלסטינים למתנחלים מתרחש סמוך לבית. "אין לפלסטינים שום אחריות על מה שקורה כאן. הדבר הכי גרוע שאנחנו עושים, זה לצעוד 50 מטרים קדימה כדי לעבד את האדמות שלנו".
"מבחינתנו, הניסיונות הם לא להצית שדות אלא לשרוף את יצהר", אומר בנימין. "ניסיון לפגיעה שלא מומש, משול לכזה שכן הצליח. ההצתות כאן נמשכות ארבע שבתות רצופות, וגם בכל עונות הקיץ בשנים האחרונות. יהודה ושומרון באופן כללי בוערת, באש שהייתי קורא לה שקופה. יש מי שמסרב לראות את הלהבות".
מרבית העימותים בין הצדדים מתרחשים בסופי שבוע. הפלסטינים טוענים כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבסוף השבוע כל אנשי ההתנחלות נמצאים במקום. מחלוף מעלה את הסברה שבסוף השבוע הרבנים ביישוב מחדירים לצעירים מוטיבציית יתר. "כשהם יורדים לכאן - הם כבר טעונים בשנאה", הוא בטוח.
שחאדה מסכים עם הטענה ומוסיף: "אנחנו כבר מכירים את הנוהל הזה. זו הסיבה שבשבת אנחנו נמצאים בכוננות עליונה". הטרנד של ועדות עממיות שמגינות על הכפרים הפלסטיניים פסח על האזור. בכל הכפרים הפנימו שזו שיטה לא יעילה משום שלדבריהם צה"ל עוצר תושבים שמסתובבים בקצוות הכפרים בלילה.
"מפחדים מהכוח של המצלמה"
בשנים האחרונות תפסה תאוצה שיטת הצילום שאותה הנחיל בתושבים ארגון "בצלם" שחילק לפלסטינים באזורים מרובי עימותים מצלמות וידאו שמתעדות את אותן התנגשויות בין הצדדים. מבקרי השיטה סבורים כי התיעוד תמיד ערוך, אינו מציג את התמונה המלאה ולפיכך - אינו אמין, אך הפלסטינים בטוחים כי בידיהם נמצא הנשק הטוב ביותר. "הפעילים הזרים והמצלמות הם הנשק הפלסטיני, משום שכאשר הפלסטיני מלווה בפעיל עם מצלמה, המתנחלים לא יכולים לעשות את מה שהם היו עושים אלמלא הם היו מצולמים", אומר שחאדה.
גם מחלוף מסביר כי הוא מבחין בשינוי שנוצר מאז שהמצלמות נכנסו לפעולה. "זה הנשק הכי טוב שלנו משום שהם מבינים את הכוח של המצלמה, והם מפחדים. עובדה שהם תוקפים לאחרונה רק כשהם רעולי פנים, כי הם פוחדים שיזהו אותם".
המתנחלים מצדם לא נשארים מאחור, וגם לאנשי יצהר כבר יש מערך צילום והפצה. אבל אחד מהתושבים יודע: "לא תמיד אנחנו מתעניינים אם ניראה יפה בתקשורת ואנחנו מבינים שלא תמיד זה מתאפשר. ברור לנו שההתייחסות תהיה שונה אם תהיה פה משפחה שחוטה ונוצף באמפתיה תקשורתית, אבל אנחנו מסרבים להציג תמונות של משפחת פוגל מאיתמר גם אם נוצג באור יותר שלילי".
לו יש הסבר אחר לריבוי התקריות בימי שישי ושבת. "ההצתות האחרונות קשורות בעיקר לפרובוקציות של פעילי השמאל, הם מתסיסים. זה מעולה לבוא מתל אביב בסוף שבוע משעמם. לאורך השנים נוצר פה סטטוס קוו. אנחנו כאן והם שם. יש ערבים שמעבדים את המטעים שלהם קרוב ליישוב, אבל כשפתאום נזכרים בכמה עצי זית שלא מעובדים כבר עשרים שנה ומחליטים שפתאום צריך לעבד אותם אז המטרה ברורה".
היאבקות וסבלנות
התהום העמוקה שפעורה בין הצדדים אינה משאירה מקום לספק. הרוב אינו מוכן לשמוע כלל את הביטוי ''הודנא'' - רגיעה. "אין סיכוי", פוסק שחאדה. "כל עוד הם יושבים על האדמה שלנו, אני לא מוכן לשלום איתם". יחד עם זאת הוא הדגיש כי אינו תומך בפעולות אלימות. "גם אם יקרה כאן מקרה קיצון שבו ייהרג מישהו - יהיה זעם, תהלוכות והפגנות. אבל אף אחד לא ייצא מכאן לבצע פיגוע".
מחלוף נשמע מיליטנטי הרבה יותר. "אני לא מאמין בגישת המאבק הלא אלים. הם ירדו עלינו מלמעלה ואנחנו נקבל אותם בפרחים? אני רוצה שלום, אבל הצד השני לא רוצה שלום. כשהייתה אינתיפאדה, המתנחלים פחדו להסתובב כאן בחופשיות. ברגע שהיא הסתיימה הם הרימו את ראשם".
התשובה האופטימית מגיעה דווקא מכיוונו של אסעד ספדי, אביו של פצוע הירי, שסבור כי בסופו של דבר הצדדים צריכים לקיים דיאלוג. "אני מוכן שנשב ונדבר איתם. כל אחד יגדיר את השטח שלו וכל צד יכבד את האחר. צריך לחיות ולתת לאחר לחיות גם. אני לא מגדל ילדים כדי שהם יישחטו על-ידי מתנחלים".
גם ביצהר שאלת הפתרון למצב כמעט מתייתרת. היישוב והכפרים שסביב לו נראים כאילו נדונו להמשך היאבקות ארוכה שבה לבסוף יגבר הצד הסבלני והחזק יותר, כפי שמסכם בנימין.
"לאף אחד אין אינטרס להדליק את השטח. אנחנו פשוט מבינים ושואלים את עצמנו את השאלה אם המדינה דואגת לאינטרס היהודי ומסתכלת גם מה יקרה בעתיד".
כשהעימות הבא כנראה שוב מעבר לפינה, על השאלה אם זו תולדה של אופי היישוב ולאו דווקא של אופי שכניו הערבים, משיב דובר יצהר וטוען ש"בסוף יצהר הוא יישוב ככל היישובים. יש פה מגוון דעות ומקצועות חופשיים, ואנשים חיים את חייהם. אף אחד לא יורד סתם לכפרים. כשידיו של צה"ל כבולות בגלל הדרג הפוליטי מול הטרור הערבי, נוצר וואקום של היעדר ריבון והיעדר ביטחון".
לפנייה לכתב/ת 
