איך זה עובד: צנרת ביתית
אנו יודעים שהמים מגיעים לברז, אבל איך בדיוק הם יוצאים, ולמה יש מעין ברך כזאת מתחת לכיור בשירותים? הנה הסבר בסיסי של עקרונות הפעולה של אחת התשתיות הכי חשובות בבית, לטובת כל מי שעבורו אינסטלציה היא משהו מסתורי
איך זה עובד ב-ynet מדע:
אך האם הריחות הרעים אכן מגיעים מהביוב? מהו ההבדל בין צנרת טובה לצנרת בעייתית, שאחראי למעבר של ריחות כאלה? לטובת כל מי שעבורו אינסטלציה היא משהו מסתורי, טכנולוגיה עלומה ששמורה לכוהני הג'ינס הנמוך מדי עם מפתח הצינורות ביד, הנה הסבר בסיסי של עקרונות הפעולה של אחת התשתיות הכי חשובות בבית.
חוק השטיכמוס
חוק הכלים השלובים המפורסם קובע שגובה המים בכל צינור, מיכל, בור ולמעשה כל הכלים אחרים שמחוברים ביניהם, ישאף להיות אחיד (ביחס למרכז כדור הארץ). זאת אומרת, למשל, שאם ניקח צינור בצורת U ונתחיל למלא מים בפתח אחד שלו, גובה המים בשתי ה"זרועות" יהיה שווה. בנאים נעזרים לפעמים בחוק הזה כדי להשוות במדויק גבהים של נקודות מפתח מרוחקות בבניין. הדבר מתבצע בעזרת צינור שקוף מלא מים ("שטיכמוס"): מכוונים את שני הקצוות שלו כך שמפלס המים בקצה אחד יהיה זהה לנקודת הייחוס, ומסמנים את גובה קו המים בקצה השני, שיכול להיות בחדר אחר, בדירה אחרת או אפילו בצד החיצוני של אותה קומה.ניקוז המים הביתי מבוסס, כמובן, על כוח המשיכה: הכיורים גבוהים מהצינורות שברצפה, הצינורות שברצפה גבוהים יותר מצינורות הביוב העירוניים, וכך המים המלוכלכים נשטפים לאן שצריך – אלא אם יש סתימה באחד הצינורות שבדרך. לרוע המזל, גזים וריחות לא מצייתים באדיקות שכזו לכוח המשיכה, והם יכולים לעבור בקלות גם במעלה הצינורות ולהסריח את הבית.
כדי לחסום את הגזים הללו נמצא מתחת לכל כיור, באסלות ובחלק מצמתי הצינורות ברצפה מבנה שנקרא "ברך": סידור של כניסה ויציאה למים, שבו פתח היציאה גבוה יותר מהחלק הכי נמוך של פתח הכניסה. בזכות חוק הכלים השלובים נוצר ב"ברך" מעין מאגר מים קטן: כאשר הכיור בשימוש ומים נשטפים ממנו אל ה"ברך", פני המים במאגר הקטן עולים עד שהם מגיעים לגובה פתח היציאה ומשם הם זורמים לביוב. כך מובטחים גם הניקוז וגם התחלופה של המים במאגר עצמו. לעומת זאת, כשסוגרים את הברז, מפלס המים במאגר יורד עד לקצה התחתון של פתח היציאה ועוצר שם. פתח הכניסה, שהוא כאמור נמוך יותר, נשאר טבול במלואו במים והדבר מונע מעבר של גזים.
משהו מסריח כאן
קודם כל, מעניין לעצור רגע ולשאול מה זה בכלל סירחון, ולמה אנחנו תופסים ריחות מסוימים כלא-רצויים ואחרים כרצויים. ככלל, סירחונות הם תוצרים של פירוק חומרים אורגניים על ידי חיידקים, למשל בתהליך של ריקבון, והם דוחים אותנו באופן טבעי כי החיידקים הללו, ותוצרים אחרים של פעולתם, אכן מהווים סכנה לבריאותנו. עם זאת, ברור שמעורב בעסק גם אלמנט נרכש ופסיכולוגי – כמו אצל רפתנים שמתרגלים לריחות של זבל פרות, או התופעה המסתורית שהונצחה בפתגם "הצלחה היא כמו נפיחה – זה מריח טוב רק כשזה שלך".
בהרבה כיורים מצטברים עם הזמן חומרים אורגניים שאינם נשטפים עם המים אלא נצמדים לפתח הניקוז או לצינור שמוביל ל"ברך". זה נפוץ במיוחד, כמובן, בכיור המטבח, אך גם באחרים: זיפים ממכונת הגילוח, תאי עור מתים שנשטפים עם הסבון ועוד. מחסום המים שב"ברך" אינו עוזר כאן, אבל לפחות הפתרון פשוט – לפרק את הצנרת שמתחת לכיור פעם בכמה זמן ולנקות אותה. לעומת זאת, כשהריח מגיע מפתח ניקוז של אמבטיה או מקלחת, הבעיה עשויה להיות מורכבת יותר.
השרטוט הבא מציג מצב עניינים אחד שיכול לגרום לבעיה כזו: מי שהתקין את הצנרת בבית לא כיוון נכון את הגובה של הצינורות השונים, כך שפתח הכניסה ופתח היציאה ב"ברך" חופפים במידה מסוימת. מאגר המים לא מכסה את כל פתח הכניסה, ונשאר אזור פתוח שגזים יכולים לעבור דרכו.
אפשרות אקזוטית יותר היא צומת של שלושה צינורות (לפחות): יציאה לביוב, כניסה מכיור וכניסה מפתח ניקוז של מקלחת. כל אחת מהכניסות בפני עצמה מתנקזת היטב לביוב, אך הפרשי גובה לא-מספקים בין הכניסות עצמן גורמים לחלק ממי הכיור לזלוג לתוך מאגר המים שמתחת לניקוז המקלחת. תחלופת המים שם נדירה, בדרך כלל, יותר מאשר בכיור ואם מצטברים מספיק חומרי פסולת, זה יכול להסריח כמעט כמו חיבור ישיר לביוב.
הפרשי הגבהים הם לא תמיד תוצאה של התקנת צינורות חובבנית. לפעמים, פסולת מוצקה או מצבורי ג'יפה יוצרים "גבעות" שמצרות את הצינורות ומשנות את יחסי הגובה. במקרה כזה, ניקוי יסודי של הצנרת יספיק. במקרים אחרים, אין ברירה אלא לפרק ולהרכיב הכל מחדש. כך או אחרת, לפחות אל תספרו לשוכרים פוטנציאליים סיפורים ואל תאשימו את העוזרת.
