אנסטסיה, הבן שלי לא מסכן

פעם שאלו אותי מה היה הרגע המאושר בחיי. בלי לחשוב פעמיים, עניתי מיד: היו לי שלושה רגעים כאלה, הרגעים שבהם נולדו ילדיי.

כל ילד שנולד לנו מעורר בנו חלומות וסדרה של ציפיות עבורו. זה חלק מהאינסטינקט ההורי שלנו. כולנו מדקלמים את הסיסמה ש"הכי חשוב שהוא יהיה בריא ומאושר", ואנחנו באמת מתכוונים לכך, במיוחד כשהבריאות או האושר האלה עומדים, חלילה, למבחן. אבל ביום-יום השגרתי שלנו, כשאין איזו מחלה נוראה ומאיימת או בעיה התנהגותית חריפה במיוחד, פעמים רבות אנחנו מתכוונים שאנחנו רוצים שהוא יהיה מאושר, בתנאי שזה יהיה על-פי דרכנו.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

סיפוח עכשיו / שמעון ריקלין

אל תהרסו את החלום המצרי / מוחמד עלי ואזן, גיזה

ילד רק נולד, ואנחנו כבר חולמים איך הוא יהיה תלמיד מצטיין, איך נשלח אותו לכל החוגים, נקיף אותו בספרים וניקח אותו לטיולים, שירחיב אופקים ויהיה איש העולם הגדול. נוודא שיש לו מחשב משוכלל, אייפד או איי-משהו, שלא יגיד שהוא לא הצליח להגשים איזשהו חלום רק בגלל שחסר לו משהו. הוא עוד יונק ואנחנו כבר מדמיינים אותו גדל, מתגייס לשייטת, קורס טיס, סיירת מטכ"ל או כל השלושה יחד, הוא הרי יהיה כל כך מוכשר. בדמיוננו, הוא מטייל ברחבי העולם, עוד מעט יחזור ארצה ויהיה סטודנט. יש כבר אפילו חברה מוצלחת כמוהו, כמובן. אפילו את החלום על נכדים כבר אפשר לחוש.

ואז מגיעה המציאות, ובכל כך הרבה מקרים מתברר שזה היה החלום שלנו, לא שלו. כשרועי, בני האמצעי, היה בן 16, הוא הודיע לנו שהוא מעדיף בנים. ככה, בלי גינוני טקס, בלי הצורך להתחבא בארון או לצאת ממנו, הוא פשוט בא ואמר את מה שהוא מרגיש. ישר ולעניין. הדבר הראשון שחשבתי היה, וואו, כמה אני גאה. העובדה שהילד שלי מרגיש מספיק בטוח, מאושר ואמיתי עם הוריו כדי לבוא באופן כל כך פשוט וישיר ולדבר על עצמו, הייתה עיטור המופת הכי חשוב שקיבלתי או אקבל אי פעם בחיי.

הדבר השני שחשבתי היה, עכשיו אצטרך להחליף את החלומות שיש לי עבורו. לא תהיה לי כלה, יהיה לי בן זוג של בני. הדרך לנכדים תהיה יותר מורכבת. בגלל דעות קדומות של אנשים אחרים, ייתכן שהדרך שלו בחיים תהיה קשה יותר, מלווה בהערות זדוניות, בחוסר הבנה ובחוסר קבלה מרושעים ואולי אפילו במעשי אלימות. זה בהחלט מדאיג. ואז התבוננתי בו, בילד האהוב הזה שלי, והבנתי שכשאנחנו אומרים לילדים שלנו שאנחנו אוהבים אותם בלי תנאי - הכוונה בדיוק לזה. לרגעים כאלה ולמה שיבוא בעקבותיהם. נטלתי את ידו, ובאותה פשטות שבה דיבר, עניתי: "אנחנו איתך", והלכתי להכין לנו קפה. זה הכול. יותר מזה, לא היה צריך. המשכנו את השגרה היומיומית.

אהבה שאינה תלויה בדבר

שבע שנים עברו מאז, ואני עושה את החשבון המסכם הבא. כל מי שמכיר את רועי שלי יעיד, שהוא גבר מדהים. הוא נבון, מסור למשפחה, עובד חרוץ וסטודנט מצליח. יש לו חוש הומור נפלא, וכישרון חיקוי ומשחק מעולים. הוא גם גבר עצמאי העומד על שתי רגליו, אזרח תורם ושומר חוק. הוא איש שיח מרתק שמאוד אוהב תיאטרון, קצת פחות אוהב ספרות ויותר מכל אוהב אופרה. הוא יותר מקצת מפוזר, ומצליח לגרום לנו לפרצי צחוק. חוץ מזה, הוא חתיך הורס וכשאני הולכת איתו ברחוב, הראשים של כל הבנות מסתובבים אחריו.

והוא אוהב בנים. ליתר דיוק, הוא אוהב את ארז. כבר למעלה מארבע שנים. גם אנחנו אוהבים מאוד את ארז, משתי סיבות: ראשית, ארז גבר מקסים לא פחות. חכם וטוב לב וציני בדיוק במידה שמגירה דמעות מעינינו. והסיבה השנייה היא, שהוא אוהב מאוד את הבן שלי. זה כבר מספיק כדי שגם אני אוהב אותו. יש להם זוגיות מקסימה. בשבוע שעבר, בפרץ מרתק של תבונה ורגישות אנושיים, הודיעה ח"כ אנסטסיה מיכאלי שהומוסקסואלים הם מסכנים, אמא שלהם סובלת ובטח קרה להם משהו נורא בגיל שלוש. אה, כן, הם גם מתים בגיל 40.

אני לא יודעת על איזו אמא סובלת דיברה מיכאלי, אבל זו ממש לא אני. לא ברור לי מי ההומוסקסואלים המסכנים שהיא התייחסה אליהם, אבל אלה לא רועי, ארז או אף אחד אחר משלל חבריהם מהקהילה ההומו-לסבית. היא צודקת בדבר אחד. אכן קרה לו משהו. זה לא קרה בגיל שלוש, זה קרה לו ברגע שהוא נולד. רועי נולד למשפחה, שהעניקה לו בדיוק את מה שכל ילד זקוק לו - אהבה שאינה תלויה בדבר, תמיכה תמידית ומגוון אפשרויות בחירה בחיים.

אז ביום-יום השוטף והשגרתי שלנו, כשאין איזו מחלה נוראה ומאיימת, אני מאושרת כי הוא מאושר. אה, נכון. מיכאלי חושבת שזהות מינית היא מחלה חריפה. השאלה היא רק מי החולה. לי, התשובה על כך ברורה.

בעוד 16 שנים רועי יהיה בן 40. אין לי ספק שלמרות אנשים כמו מיכאלי, אלה יהיו 40 השנים הראשונות המופלאות שלו, שהן רק פרומו ל-80 השנים שיבואו אחריהן, עד 120. אחרי זה, אפילו משה רבנו כבר לא לוקח אחריות.

הכותבת היא בעלת בלוג

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il