מאבק הרפואה הציבורית קורא לך. מכתב לדני רופ

דני רופ היקר, שנים שאתה מלווה אותנו בדיווחיך, ואנחנו החזרנו לך אהבה. בעינינו, הפכת לאושיה ציבורית. כרופאה, כואב לי לקרוא את הסטטוס שפרסמת בפייסבוק על ההתמודדות האישית הקשה שלך עם מערכת הבריאות הציבורית. אני משתתפת בצערך על מות אביך ולא פחות מכך על הנסיבות הנוראיות שבהן אדם מאבד את חייו במערכת ציבורית ישראלית שהולכת ונהרסת לנגד עינינו.

מערכת הרפואה הציבורית הוקמה עוד בתחילת המאה שעברה ביוזמתו של ברל כצנלסון ומתוך התפישה שלכל אדם מגיע טיפול רפואי טוב וזמין. הראשונה הייתה קופת חולים כללית (שבהמשך הפכה לחלק מהסתדרות העובדים הכללית), שהקפידה לפזר את סניפיה בכל הארץ, כך שגם בפריפריה תהיה רפואה ראויה לשמה. בהתאם לתפישה זו, בית החולים הראשון שהוקם על-ידי הקופה היה דווקא בפריפריה: "העמק" בעפולה, שהוקם ב-1930. בהמשך הצטרפו קופות נוספות ובתי חולים נוספים, אך התפישה הבסיסית שטיפול רפואי טוב צריך להיות זמין לכל אזרח במדינה הייתה משותפת כמעט לכולם.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

שמור אותי מאוהביי / שלי (שם בדוי), יו"ר העמותה להסדרת הזנות בישראל

הג'יהאד הליברלי / שי כהן

ואכן מערכת הרפואה הציבורית בישראל הייתה לדוגמה למערכות רפואיות בעולם. אבל משהו קרה לנו עם הזמן. זה ארבעה עשורים לא עודכנו תקני הסגל הרפואי בהתאם לגידול באוכלוסייה. היעדר כוח אדם של רופאים, אחיות, מזכירות רפואיות וטכנאים מעמיד את מי שעובד במערכת הרפואה הציבורית, כמו גם את מי שמטופל בה, מול מציאות אכזרית במיוחד.

כרופאה שהופקדה על שתי מחלקות באותה משמרת, היה ברור שלא אוכל להיות בשני מקומות שונים אם יקרה אירוע חריף בשתי המחלקות במקביל. בכל תורנות כזו מחדש התפללתי וקיוויתי שזה לא יקרה, ביודעי שהסיכון קיים - שכן לא סתם מחליטים לאשפז אדם בבית החולים, אלא כדי שיהיה במקום שבו יש זמינות של רופאים, אחיות וצוות מיומן כדי להצילו במקרה הצורך.

אי אפשר להשוות את כאבו של רופא שלא הגיע למטופל בזמן לכאב של בן שאיבד את אביו, אך אני יכולה להעיד שכאב זה רב מנשוא. אנו, הרופאים, הרגשנו שהוא גדול עד שיצאנו לרחובות בדרישה לתוספות תקני רופאים בקיץ האחרון. לצערנו, לא קיבלנו מענה מספק. האוכלוסייה גדלה פי שניים מאז העדכון האחרון של תקני הרופאים ב-1976, אך תקני הרופאים לא גדלו בהתאם. מדוע?

מאבק המתמחים עבר, וחוליי מערכת הבריאות נשארו (צילום: ירון ברנר)

ההסתדרות הרפואית פתחה את השביתה בדרישה ל-7,000 תקני רופאים במערכת הציבורית, אולם במשרד האוצר הסבירו לנו, הרופאים, שזה לא מתפקידנו לבקש תקנים, אף שהמערכת משוועת להם. זה תפקידה של הממשלה (לנו, כרופאים, הרשו לדרוש רק שכר). כמה ממשלות התחלפו מאז 1976, ואף אחד לא חשב שצריך להתאים את מספר הרופאים למספר החולים? לא ייתכן.

כרופאה שאמונה על קבלת חולים במיון, כאבתי יחד עם המשפחות את כאבן, כשחיכו שעות ארוכות בתור עד שזכו לראות רופא, בחשש מתמיד שהוא יגיע מאוחר מדי. החולים והרופאים עייפים ומותשים משעות של עבודה ללא הפסקה ושל המתנה חסרת תוחלת מן הצד השני. אנו, הרופאים, מבינים את התסכול שלך, דני, כשחיכית שעות שאביך הגוסס לנגד עיניך יקבל טיפול רפואי ראוי. אתה חזית במה שאנו, הרופאים, חשים על בשרנו מדי יום: אין מספיק תקני רופאים ביחס למספר החולים במדינה. כשאנו מרגישים שאין בכוחנו להושיע, יש בינינו שמעדיפים לא לעסוק ברפואה בארץ, ובלבד שלא ניאלץ לעמוד מול משפחתו של אדם שיכולנו להציל לו הגענו אליו תוך זמן סביר.

בשל החסך ברופאים, עבדתי כמתמחה 90 שעות בשבוע, ללא הפסקה לאוכל, שינה או שירותים, בניסיון מתמיד להגיע אל החולים בזמן ובפחד מתמיד שלא אספיק. סיימתי את ההתמחות מותשת רק כדי לגלות שאם אשאר לעבוד כרופאה במערכת הבריאות הציבורית, כך ייראו חיי עד הפנסיה. 16 שעות עבודה מדי יום, ללא הפסקות סבירות למנוחה או אוכל, ללא זמן למשפחה ולגידול הילדים ובסוף גם במשכורת שאינה מאפשרת לסגור את החודש. נכון שאני יכולה לעבוד ברפואה הפרטית שהולכת וצומחת לממדי ענק במדינה ואף להשתכר יפה מאוד, אבל זה סותר את האמונה הבסיסית שלי שלכל אזרח מגיעה רפואה סבירה וזמינה, גם לעני שבשערינו.

יש פתרון, רק צריך ליישמו

והכי כואב לי שיש פתרון. קיים מודל להצלת הרפואה הציבורית בישראל שמציע פרופ' צ'רניחובסקי, כלכלן בריאות ממרכז טאוב ואוניברסיטת בן גוריון. מודל זה אינו דורש הגדלה מסיבית של התקציב, אלא רק החזרה של ההשקעה הלאומית בבריאות למה שהייתה לפני פחות מ-20 שנה (8.9 במקום 7.1 מהתל"ג כיום), העברת הכסף שמשולם היום לביטוחים המשלימים של הקופות אל מערכת הרפואה הציבורית, במקום לפרטית כפי שקורה כיום (כשלושה מיליארד שקלים בשנה). 

כל אלו יאפשרו הוספת תקנים הדרגתית במהלך תשע שנים ומתן שכר נאה לרופאים בכירים שיסכימו לעבוד רק במערכת הרפואה הציבורית (full timer). עמותת מרש"ם ונציגי המתמחים חזרו ואמרו במאבק הרופאים האחרון שהם מבקשים לעבוד בתנאים סבירים ולא להיות במצב שהם חייבים לסיים עבודה אחת במערכת הציבורית ומיד לרוץ למשרה שנייה ושלישית במערכת הפרטית.

מערכת הבריאות הציבורית סובלת ממצוקה אמיתית, אך יש לכך פתרון שניתן ליישום ושאינו יקר. יש רופאים שמעוניינים להגיע למערכת אם היא תשתפר ויש ציבור שמשווע לשיפור. אם כך, מדוע זה לא זז? כי הציבור לא דורש שנושא הבריאות יהיה על סדר היום הציבורי. אם הציבור רוצה מערכת בריאות ציבורית טובה, עליו לדרוש זאת. הרופאים ניסו לדרוש זאת חודשים ארוכים ונכשלו במלחמה לא הוגנת מול המערכת המשומנת של משרד האוצר. רק הציבור יכול לדרוש את מה שמגיע לו. כולנו משלמים מס בריאות ורובנו משלמים בנוסף עוד מאות שקלים בחודש לביטוחים המשלימים של הקופות, לכן על המדינה לדאוג שנקבל תמורה הולמת לכספנו במסגרת הרפואה הציבורית ושלא נצטרך להכניס שוב את היד לכיס כדי לממן טיפולים פרטיים יקרים.

אני קוראת לך, דני, כאיש ציבור, להוביל את הקריאה להצלת מערכת הבריאות הציבורית לפני שיהיה מאוחר מדי. יחד - רופאים, מטופלים, משפחות וגם אנשים בריאים - נצליח להעלות את נושא הבריאות לסדר היום הציבורי ולעורר את הממשלה לבצע תוכנית שכבר קיימת וכל מה שהמדינה צריכה לעשות הוא לאמץ אותה וליישמה.

ד"ר יעל גזית, חברת ועד מנהל בעמותת "מרש"ם - מתמחים לשיפור הרפואה בישראל".

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il