מהגדולים בהיסטוריה: על האליפות ה-1 של לברון

אני עייף. יורו בימים, NBA בלילות, ושינה אין. אפשר היה לנהוג כמו בן אדם הגיוני, לקום בשעת בוקר סבירה, להקליט את המשחק ולראות בשידור חוזר. אבל אז הייתי מפספס את הפואנטה.

מיאמי - אוקלהומה - תקציר הפרקים הקודמים:

• משחק מספר 1 - אוקלהומה פותחת בסערה
• משחק מספר 2 - מיאמי גונבת ניצחון חוץ
• משחק מספר 3 - מהפך בסדרה
• משחק מספר 4 - לברון מתקרב לטבעת
  

כי נשארתי ער רק בשביל רגע אחד. הרגע בו לברון ג'יימס סוף סוף זוכה באליפות. כמו התמונה של מייקל ג'ורדן ממרר בבכי על הרצפה בחדר ההלבשה, כמו מג'יק ג'ונסון שמקבל חיבוקים מכל עבר אחרי שקלע 42 נק' במשחק האליפות הראשונה שלו בתור סנטר, וכמו הנאום הבלתי נשכח של מאמן יוסטון, רודי טומג'נוביץ' לאחר האליפות של 1995.

הרגע של חייו. ‏ (צילום: AFP)

1

2

3

4

5

אבל דווקא התמונה הכי זכורה היא של קווין דוראנט, מעז לשפוך את הדמעות רק בדרך לחדר ההלבשה כשהוא מתחבק עם אמו. אצל לברון היה פשוט חיוך ענק. ריקוד של ילד בן 10, שמגשים את החלום שלו. שמחה טהורה של אדם שעשה מה שכולם דרשו ממנו לעשות. שווה היה להיות ער. רק תסלחו לי אם אני בטעות נרדםםםםםםםם על המקלדת.

• לונדון 2012 - העמוד האולימפי המיוחד של ynet ספורט
• יורו 2012 - הנבחרות, הכוכבים, האיצטדיונים, התמונות
  

מההופעות הגדולות בהיסטוריה

מאז טים דאנקן ב-2003, לא היה שחקן שרשם טריפל דאבל במשחק מכריע על אליפות. מאז שאקיל אוניל ב-2000, לא הייתה הופעה כל כך דומיננטית של שחקן בסדרת גמר, כמו ההצגה שהביא לפנינו לברון ג'יימס. וזו הייתה אחת מ-10 ההופעות הגדולות ביותר של מישהו בגמר. אי פעם.

לברון ג'יימס. אחת מהופעות הגדולות בגמר, אי פעם(צילום: AFP)

כי אפשר להגיד עד מחר שלולא קבוצת הגלאקטיקוס שבנה בגאוניות פט ריילי, זה לא היה קורה. שבלי עזרה של דוויין ווייד וכריס בוש, לברון עדיין היה בקטגוריה של

צ'ארלס בארקלי וקארל מאלון. אבל התואר הזה הוא של לברון ג'יימס, ולברון ג'יימס לבדו.

ותודה לדאלאס מאבריקס. תודה למבקרים. ההפסד הצורב בשנה שעברה בגמר, הפך את ג'יימס לאדם בוגר יותר, מחושב יותר. כמו מייקל ג'ורדן בשנות ה-90, גם לברון סוף סוף הבין שאם לא תגיע כל שנה מהקיץ עם תנועה אחת, לא צריך יותר, חדשה, משהו שעוד לא עשית, משהו שהמגנים עוד לא התמודדו איתו, תזכה באליפות.

נוביצקי וקיד עם האליפות בשנה שעברה. הפכו את לברון לטוב יותר(צילום: AFP)

ההבדל השנה הוא שלברון החליט לעשות דברים שהם מחוץ לכישרון הטבעי המדהים שלו. לא עוד כניסות חזקות לסל ואווירודינמיות מהסרטים, אלא משחק פוסט איטי ומחושב. לברון הבין מה שגדולים כמו ביל וולטון או ניקולה וויציץ' הבינו לפניו – אתה יכול לרכז את המשחק מתחת לסל.

הוא לא הכריח זריקות, הוא לא נעלם במאני טיים. הוא הוכיח שהוא אחד השחקנים הכי חכמים והכי לא אנוכיים ששיחקו את המשחק, בניגוד לתדמית הרעה שיצאה לו. עכשיו זה הרגע בו אפשר לומר – "וואו, זה הדבר האמיתי".

דוראנט לאחר ההפסד. השחקן השני הכי טוב בליגה(צילום: AFP)

אכלנו את הכובע

צריך לומר את האמת: עם תחילת הסדרה הרוב ניבאו כי אוקלהומה תנצח. רק את מה שקרה החל ממשחק מספר 2, אי אפשר היה לנחש. הת'אנדר הפכו לשחק

כמו מיאמי, ההיט נהיו לפתע אוקלהומה.

במשחק מספר 2 זה היה שיין באטייה, בשלישי הרבה דוויין ווייד, ברביעי מריו צ'אלמרס ובחמישי מייק מילר. הנעת כדור ומשחק קבוצתי, כמו שלא ראינו מעולם במיאמי (והכל בזכותו הבלעדית של לברון, ששיחק א-לה מג'יק ג'ונסון), הפכו את מיאמי מטריו לקבוצה.

ווסטברוק ואוקלהומה. הרוב חשבו שינצחו בסדרה(צילום: AFP)

מנגד, סקוט ברוקס ואוקלהומה קרסו – אולי בגלל חוסר ניסיון, אולי לחץ – אבל שיטת המשחק קרסה. פעם דוראנט, פעם הארדן (שהיה קטסטרופלי) ופעם ווסטברוק. כל אחד לקח את הכדור לסל, ולא מסר.

על דוראנט אין צורך להרחיב. הוא השחקן השני הכי טוב בליגה. ראסל ווסטברוק הוא בין העשרה הכי טובים. אבל להכניס את ווסטברוק לאותה הגדרה שפעם קראו לג'ון סטוקטון – רכז – זה עלבון לשכל הישר. צריך למצוא לשחקנים כמוהו הגדרה חדשה. ועל הדרך לבדוק איך קבוצה לוקחת אליפות בלי אף סנטר טבעי.

לברון, ווייד ובוש. הפכו מטריו לקבוצה(צילום: EPA)

תודה לך לברון

זה היה לילה היסטורי. לא פחות מזה. העתיד יגיד לנו עד כמה הוא היה חשוב ל-NBA, אבל הוא מלמד אותנו דבר אחד: ספורט הוא דבר נפלא, וסיפורים טובים אף פעם לא נגמרים בו. פעם אתה האיש הרע, ופעם אתה המלך. מהיום, לברון ג'יימס הוא המלך. האמיתי.