נשימה אחרונה בגבעת האולפנה

החום ירד והשרב נשבר, הטמפרטורות חזרו להיות הרגילות לעונה, ובגבעת האולפנה, לאחר חתימת הסכם פינוי שקט, החיים חזרו למסלולם הרגיל. אם כמובן ניתן להחשיב לחיים כסדרם מעבר דירה בבת אחת של 33 משפחות. טיפים של אריזה הם הדבר החם ביותר, ארגזים מקרטון חולקו בין תושבי הדירות המיועדות להריסה. הצמיגים וחומרי הבערה הוסרו מהכבישים, ואיתם המחסומים שהיו אמורים להפריע לכוחות המשטרה והגירוש בעבודתם. מצחיק לחשוב שאמצעים ילדותיים כאלו יכלו למנוע הרס הבתים.

טוב, לפחות האוויר הצח עדיין נותר פה, ויכולתי להתענג על כל נשימה של אוויר קריר של לילות בית אל, אך עדיין יש משהו מעיק. "תירגעי ותנשמי עמוק", נהג לומר לי מורה הנהיגה שלי, "זה הדבר האחרון שנשאר לך במדינה הזאת לעשות בחינם". אז אני נושמת ואיני נרגעת. הפינוי לא יכול להיות שקט, זה אינו פינוי, אלא גירוש.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אנסטסיה, העולים לא חשוכים / יאנה חודריקר-כנפו

הצאר פוטין וקינג ביבי / יפעת סולל

בחזית התמונה: הבעל, נתן קוטלרוב, בתפילה אחרונה בבוקר הפינוי (צילום: גיל יוחנן)

יצאתי מהבועה הקטנה הזאת לכיוון ירושלים. היציאה הזו חשובה לי במיוחד בהתחשב בכך שאני עובדת מהבית. בית אל, גבעת אסף, תמרור "עצור", לפנות ימינה ושם ישר, ללא פניות מיותרות, עד מחסום חיזמה, הכניסה הצפונית לירושלים. רמזורים, כיכרות, המסלול מוכר. בפנייה הבאה שמאלה, להיזהר ממכוניות המשתלבות מימין. כניסה לבגין, עוד יציאה, ועוד מחלף. עוד מעט ואגיע ליעד.

נוסעת בירושלים בכביש צפוף. הפקק שהיה קטן, גדל ונהיה בלתי אפשרי. ניסיתי להתבונן ולראות קדימה, מה קרה. שוב תאונה. שתי מכוניות התנגשו בסיבוב. בזמן הזה מהרהרת על הפינוי שמגיע. כאשר השמאל מגלגל עיניים בצדקנות ומדבר על החמדנות של המתנחלים, שלקחו הר וגבעה ובנו עליהם בית ושכונה, אני שואלת את עצמי, היכן המדינה שחתמה על הקפאת הבנייה, היכן המדינה שיצאה במדיניות ייבוש התנחלויות, ומדוע אותה המדינה עודדה את אזרחיה להתיישב ביהודה, שומרון ועזה? בשביל לצאת במבצע ההתנתקות ולעודד מטחי טילים על הדרום? מדוע נאלצו מתנחלים לקחת את החוק אל הידיים, לסחור בקרקע עם הערבים? האם אין זה תפקידה של המדינה לעודד התיישבות יהודית?

צריך איזה מונטיפיורי

אני חוזרת הביתה וממשיכה לנהוג בבית אל. הרחובות צרים, עם מכוניות רבות החונות בצדי הכביש. הרבה כבישים חד-סטריים. מנסה לנהוג לאט ובזהירות, כדי לא לשרוט מכוניות אחרות החונות לצדי הכביש. הנה בא אוטובוס, ואני נצמדת לימין. צפוף, מאוד צפוף כאן. מי שחיפש מרחבים ביהודה ושומרון, בסוף מוצא יישוב קטן ומאוכלס בצפיפות. דרוש כאן איזה משה מונטיפיורי שלא יפחד לפרוץ חומות וייצא לאיזה מאחז שמחוץ לעיר.

ואולי הפינוי יוליד שיח רציני(צילום: אוהד צויגנברג)

חברה באה עם ילדיה לאכול איתנו ארוחת ערב. בזמן שנחתך סלט וחביתות טוגנו, הילדים הנבונים בנו בסלון ביתי עיר מעץ הכוללת מערכת כבישים ופסי רכבת, בניינים, עצים, דמויות אנושיות קטנות. אחרי שגמרנו עם הארוחה, השעה הייתה מאוחרת, וחברתי פנתה אל ילדיה בבקשה לסדר את המשחקים וללכת אל הרכב.

"אנחנו חייבים ללכת", אמרה, "השעה מאוחרת, חייבים לסדר וללכת הביתה". "לסדר? אבל רק עכשיו גמרנו לבנות. לא בנינו את זה בשביל להרוס!", מחו הילדים. "ואתם לא קיבלתם רשות לבנות", חתמה חברתי את הדיון, "עוד חמש דקות ואתם באוטו. נוסעים הביתה".  

אני מסתובבת בשכונה, רואה את אנשי משרד הביטחון, הבוחנים את הדירות ואת תכולתן. השכונה מתארגנת לפינוי שקט, אך יש מי שלא יסכים "להתפנות מרצון". ארץ ישראל שייכת לעם ישראל בלי שאלות וללא פקפוקים. השאלה היא אם מצוות ישוב ארץ ישראל מוטלת על יחידים, נוסח היישוב הישן ודגם ההעפלה, או שמא נדרשת החלטה מדינית להחלת חוק וריבונות במקום. עדיין המדינה מחזיקה ביהודה ושומרון כעצם בגרון - ללא יכולת לבלוע וללא יכולת להקיא. השמאל והימין מוחים ואינם שבעי רצון. גם לטענת שמאל, ההתנתקות לא פתרה את בעיית הכיבוש. דיבורים על סיפוח והחלת ריבונות ישראלית על יהודה ושומרון החלו להתקבל לשיח הציבורי. כולי תקווה שזה תחילתו של שיח רציני, שיפתור לא רק בעיות של גבעות האולפנות, אלא של כלל חברה הישראלית.

רותי קוטלרוב, תושבת גבעת האולפנה, ילידת ברית המועצות לשעבר. בעלת תואר ראשון בספרות העברית, נשואה לאיש היי-טק ואם לשישה ילדים.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il