הסרט על אסף אבידן: איפה המוג'ו?
"אסף אבידן והמוג'וז" מציגים סרט רוקומנטרי בשחור-לבן על מסע ההופעות שלהם בעולם, רגע לפני שהתפרקו. תיעוד המסע מציג המון רעש על הבמה, ושתיקה רועמת מאחורי הקלעים - אבל שוכח לספר את הסיפור עצמו
אסף אבידן מציץ במצלמה במבט מלא ייאוש. ואז עולה על הבמה וצורח. ואז יורד ממנה ומציץ במצלמה במבט מלא ייאוש. ואז עולה לבמה ושוב צורח. ואז... הפתעה. גם חבריו ללהקה מונצחים במבטים מלאי ייאוש. ואז עולים לבמה... הבנתם. זהו לא תקציר הסרט החדש Final Stages, אלא פירוט אמיתי של הסצינות שלו. בתסריטאית: הטריטמנט.
עוד תווי שי ב-ynet:
- קבלו את הדור הבא של הרוק הישראלי. אולי
הבמאי אורי בהט עקב אחרי אבידן והמוג'וז במשך שלוש שנים, במסגרת סיבובי ההופעות שלהם בחו"ל, עד להתפרקות הלהקה, והסרט החדש הזה - שיצא עתה כדי.וי.די - הוא סוג של תיעוד אותה תקופה. "סוג של", כי אתם צריכים לגשת אליו בציפיות מאד מסויימות, כדי למנוע מפח נפש. זהו אינו סרט דוקומנטרי במובן המקובל, אין כאן דיאלוגים, אין רצף כרונולוגי, אין "סיפור". במקום, יש פה מסע סהרורי, אקספרסיבי מאוד, בין שברי הופעות, רגעי בקסטייג' ונסיעות בוואן. הכל בשחור לבן, רווי מוזיקה רועמת על הבמה ושתיקות רועמות עוד יותר מחוץ לה.
הטריילר הרשמי של Final Stages
אם תרצו, זה קליפ ארוך ארוך (52 דקות), שמנסה לשרטט את הכאוטיות של סיבוב הופעות עולמי. הניגוד העז בין רגעי השיא על הבמה, לבדידות האכזרית שבאה מיד אחר כך. או, כפי שכתוב על גב הדי.וי.די, "אתה קיים רק כשאתה על הבמה". וגם שם, במקרה של אסף אבידן לפחות, אתה נוהם, מתפתל ומתייסר לקול מצהלותיהם של מאות ואפילו אלפי צופים נלהבים. במילים אחרות, Final Stages נראה כמו סרט הסברה מטעם האגודה למלחמה בכוכבי רוק. אם תצליחו בגדול, ילדים, אתם צפויים לניכור, בדידות וחיים בשחור לבן.
הבחירה האמנותית הזו, של סרט קליפי ואווירתי, הנמנע מראשים מדברים, היא כמובן לגיטימית. וחייבים לומר - אורי בהט לכד כאן רגעים מכשפים מבחינה ויזואלית. מה גם שהגיבור שלו, אסף אבידן, הוא מסוג האנשים שהמצלמה מתאהבת בהם בקלות. בכל רגע נתון הוא נראה כמישהו שעומד להוציא מקייס הגיטרה תת מקלע, ולרסס את כל הנקרה בדרכו. ובייחוד, את עצמו. כך שאם אתם מחובבי הז'אנר (ואוהבים את המוזיקה של אבידן, שתופסת כאן לפחות כמחצית הסרט), ההנאה מובטחת.
באופן אישי, כעיתונאי חובב סיפורים ודיבורים, התקשיתי. בעיקר בגלל הפוטנציאל העצום שהיה גלום באופציה השנייה, ה"רגילה". אין כמעט הרכבים ישראליים שהצליחו לייצר שגרה כזו של הופעות מצליחות בחו"ל. כך שמעקב דוקומנטרי אחרי המוג'וז יכול היה לספק רגעים ותובנות בלתי נשכחים. אני מכבד לגמרי את הבחירות של הבמאי (שגם מעלים, במכוון, כל גוון ישראלי של הסיפור. כולל במוצר עצמו, שמוגש כולו באנגלית), אבל מרגיש שדווקא הבחירות האלה החמיצו הישג גדול בהרבה שעשוי היה להיווצר כאן.
הרי מערכת יחסים בתוך להקת רוק, ועוד במסגרת סיבוב הופעות אינטנסיבי, היא מיצרניות הדרמות הכי יעילות שבנמצא. ברמה האנושית לגמרי, לא המוזיקלית. במקרה של המוג'וז, על אחת כמה וכמה. יש כאן הכל - הרכב רוק, הנסמך על אישיותו וקולו של אדם אחד, על כל המתחים ומלחמות האגו שמגיעים עם החבילה. ופירוק לא נעים (כפי שעלה מראיונות עם יוצאי הלהקה), ששורשיו החלו במהלך אותם סיבובי הופעות.
גם אם לא ציפיתי לראות את כאן את הג'וסי סטאף - אבידן וחבריו ללהקה בעיצומם של קרבות אגו מטורפים - הרקע המדהים הזה כמעט ומתחנן, מתוך הקליפ המתמשך בשחור לבן: תראו אותי. תנו לי לדבר. יש כאן פאקינג סיפור רוקנ'רול אמיתי, ועוד ישראלי. ספרו אותו כבר. אל תסתפקו רק ברמיזות אמנותיות מעודנות (כמו הדרך שבה המוג'וז מסיימים הופעה, ואז צועדים בדממה מוחלטת אל תוך המסדרון החשוך).
אבל, כאמור, זה אני. חובב סיפורת. מה שמעלה אצלי את ההרהור הבא: למה לא קיימים כמעט תיעודים קולנועיים נוספים של סיבובי הופעות ישראליים? משהו בסגנון עדות "מסע הבחירות של מאיר אריאל" הבלתי נשכח, או "רומן אמיתי" של שלום חנוך. היום, כשהטכנולוגיה הופכת את הכל לזול ונגיש בהרבה, כבר לא מדובר באתגר גדול כל כך.
התשובה לשאלה פשוטה, על פניה. "סיבוב הופעות" בישראל משמעו קפיצה, אחת לשבוע, למועדון המצוי - במקרה הדרמטי - במרחק שעתיים נסיעה מתל אביב, בירתם הנצחית של המוזיקאים. איזה סרט מסע כבר יכול לצמוח מהווייה משמימה כזו?
אבל אפשר. בהחלט אפשר. לכוון מראש את הטור ככה שהוא יהיה מעין מסע ברחבי המדינה. מפאב הפטריה בצפון ועד למועדון הבאר של צאלים בדרום. כל יום גיג. רווחים גדולים לא יהיו כאן. ממילא אין. אבל הפוטנציאל לישראליאנה חדשה קיים בהחלט. שם לסרט כבר יש, "חוצה ישראל" (ואולי אפילו ספונסר. נסו את פרנסי כביש שש). עכשיו נשאר רק לצלם אותו.
