שמיים אדומים במלטה: יומן מלחמה עם כנפיים
הצפר שי אגמון הצטרף למשלחת צפרים מכל העולם כדי לנסות ולהילחם ב-20 אלף ציידים במלטה, שהורגים מיליוני ציפורים נודדות מדי שנה בשביל הספורט. הוא פגש פעילים שסיכנו את חייהם למען הציפורים, צפה בדורסים נופלים ירויים מהשמיים ואפילו חטף כדור בחזה מציידים במהלך מרדף בשטח
אקדים ואומר שאני צפר. באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב:
!I'm a Bird Nerd.
למה צפר? לא יודע. מאז שאני זוכר את עצמי התעניינתי בציפורים, המסורת המשפחתית טוענת שאת צעדיי הראשונים עשיתי בפינת חי אחרי ברווזים.
מורי בעבר ותלמידי בהווה, מתקשים להאמין שבתוך שטף הדיבור ההיפר אקטיבי שלי, אני מוצא גם זמן לשבת בשקט מוחלט ולצפות או לצלם ציפור. זו המדיטציה שלי, השלמות של בעל חיים כה עדין מחד וכה חזק מאידך. חלקן קלילות כמו כפית סוכר, אבל בעלות יכולת מופלאה לחצות שלוש יבשות פעמיים בשנה.
אולי זו הקנאה. הרצון לפרוש כנפיים ולעוף. אולי גם בסופו של דבר סוג של ציד, אבל אחד שצד רק את הרגע ולא את הציפור. היום אני מתפרנס מהאהבה שלי לציפורים, ובעזרתה גם חוצה יבשות ומגיע למדינות רחוקות.
בטיסות לחו"ל פיתחתי לי שעשוע טפשי שאני נוהג להעביר בו את הזמן באוויר. אני מנסה לנחש איזו ציפור אראה ראשונה מיד לאחר הנחיתה. יש מקומות שבהם זה "רק" עורב או יונה, יש מקומות שמצליחים להפתיע אותי. בהונגריה זה היה עוף דורס יפהפה בעל השם המגוחך "עקב מכנסיים". באפריקה לא ידעתי לאן להסתכל כי בכל נקודה אליה הסתכלתי, היה הבזק של צבע וצל של כנף. במלטה המשחק הזה לא עבד. את הציפור הראשונה ראיתי רק אחרי 8 שעות שהות באי.
אין ציפורים במלטה
בהתחשב בכך שמלטה יושבת בליבו של ציר נדידה מרכזי (מרכז אירופה, איטליה, סיציליה, מלטה, אפריקה), בתחילה זה נראה מוזר מאוד שאין ציפורים במלטה. רק למחרת בבוקר הבנתי את הסיבה.
החל מזריחת השמש, בכל כמה שניות נשמעו יריות רובי הציד בגבעות. דיוויד קונלין, פנסיונר של הצבא הבריטי, קצין בכיר שנים רבות שהיום עוסק בעיקר בשימור סביבה, נכנס לחדר מחייך. אתמול הוא פרש לפני את המפות ובשפה של קצין בריטי הסביר לי את אזורי הפרישה שלנו עם הצוותים בשטח.
"אתה איתי, וכדאי שנזדרז, הציידים החליטו להקדים אותנו הבוקר", הוא פוקד ורומז כי את הקפה נשתה אחר כך. הוא בודק שסוללות המצלמה ומכשיר הקשר טעונים ומוכנים לפעולה. אנחנו יוצאים לשטח.
מלטה היא ארכיפלגו קטן מאוד, עשוי סלעי גיר בלב הים, עם מעט מאוד מים או עצים. גבעות רבות וכל טיפת ירק או צומח מהווה מוקד משיכה לציפורים. רק שכל ציפור מהווה בעצמה מוקד משיכה לציידים.
אנחנו מתמקמים על גבעה מעל עיר הבירה וואלטה. תוך רגעים ספורים אני מאתר להקת דורסי יום שנכנסת מכיוון הים, הם מגיעים נמוך, עייפים מאוד מחציית הים התיכון, הם מנסים לטפס בגובה ולפני שהם מספיקים להגיע לקו החוף - אני מצליח לזהות אותם - 47 איות צרעים וזרוני סוף.
הראשון עובר את קו החוף ומיד מתחילות להשמע יריות מכל הכיוונים. יריה רודפת יריה. הקצב מתגבר והציפורים נושרות מהאוויר. אני צועק בבעתה. דיויד מסתכל עלי. "ברוך הבא למלטה!", הוא אומר.
שתי איות צרעים נותרות בשמיים. רק שתיים ממשיכות לעוף דרומה. 11 דקות מאוחר יותר, אלכס וג'וליה ידווחו לנו בקשר כי גם הן נורו. צוותים אחרים באותו היום יוסיפו לרשימת הטבח גם עיטים, חסידות, ובזים. חלק מהמינים שנורו הם בסכנת הכחדה חמורה בטבע, חלק בדרך לשם.
הציידים לא אוכלים את הציפורים, רק יורים בהן
מה אני עושה כאן בעצם? הכל התחיל כאשר חבר משותף יצר קשר ביני ובין דיויד. דיויד חיבר אותי לאקסל ואלכס - אנשי הארגון המארח אותי, העמותה למניעת קטל ציפורים. עבדתי עם הארגון כבר באיטליה ובקפריסין. הציד הלא חוקי מוכר לי, והסיבות לו רבות, אבל דבר לא הכין אותי למלטה.
הציידים כאן לא אוכלים את הציפורים, לא מפחלצים אותן, לא מוכרים אותן, במלטה יורים בהן סתם. זה נשמע לא הגיוני, מה הטעם? יש מדינות שהציד הוא מסורת ספורטיבית, אני אישית חושב שרק ברגע שהברווזים יירו חזרה, ניתן יהיה לקרוא לזה ספורט.
בקפריסין מכינים מהן תחמיץ ציפורים מסורתי, באיטליה וצרפת אוכלים גם את הקטנות ביותר, בבריטניה מפחלצים, במלטה? במלטה יורים.
ברוב המקרים לא אוספים אפילו את הפגר, ציפורים רבות נותרות פצועות לדמם למוות, אין כאן ספורט, כי בכל ציפור יורים לפעמים מספר ציידים, ואף אחד מהם לא יודע מי בעצם פגע ומי לא.
400,000 איש במלטה, מתוכם למעלה מ-20,000 ציידים. רק לשם השוואה מקומית - בישראל חיים למעלה משמונה מיליון תושבים ופחות מ-3,000 ציידים.
כל מתנדבי הארגון במשלחת הנוכחית מנוסים בעבודת שדה נגד ציד בלתי חוקי (Anti Poaching). אנחנו משלחת של 24 איש שהגיעו משבע מדינות מרחבי העולם - נשים וגברים. כולנו עברנו לפחות שתי משלחות קודמות באיטליה כהכנה, ראשי צוותים כמוני, התנסו בלפחות מדינה אחת נוספת, אבל אי אפשר להיות מוכנים למה שרואים כאן.
wake up - סרטון מחאה נגד קטל הציפורים במלטה. בימאי וצלם: רן לוי-יממורי, צילום: רן לוי-יממורי, אייל ברטוב, מילים: רן לוי-יממורי, מוסיקה: רומי לוי-יממורי, שירה: מורן כהן-טלמור, מפיק מוסיקלי: רמי יוסיפוב
מוסיקה של יריות. הציפורים נופלות מהשמיים
ברגע שמבינים שכמעט כל בקתת אבן, גומחה בנויה בחומה, מגדל תצפית בשטח חקלאי הם מקומות שהציידים עשויים להשתמש בהם אך ורק להרג ציפורים, ואני מדגיש הרג ולא ציד, כי רובן ישארו להירקב בשדה, הכמות היא בלתי נתפסת.
אחרי היום הראשון ההלם מתחלף בזעם, לאחר מכן בתכליתיות. ישנן מספר נקודות קבועות האהובות על הציידים, קו ויקטוריה החוצה את האי, צוקי דינגלי, המגדל הלבן, וכמובן צלב לפרלה היושב גבוה מעל האי כולו.
מתמקמים צמוד לצלב הגדול, תצפית נפרשת על כל העמק, העופות יתרוממו מחניית הלילה בחורשה ממול. זהו ארמון שמור והגנים הצמודים אליו מתויירים, אולי לא יהיו שם יותר מדי ציידים, אבל בגבעות ובחוות מסביב יש מקום רב להסתתר.
מעט לאחר שהשמש עולה מתחילה ה"מוסיקה" של מלטה. יריות מכל כיוון, התרוממות של בזי ערב מהחורשה בבוסקט. זהו דורס יפהפה שנודד בלהקות קטנות, הזכרים שחורים עם כתם אדום באזור הרגליים, הנקבות עם צווארון לבן. 24 בזים עולים לאוויר, שישה נופלים בטווח של מאה מטרים מהחורשה בה ישנו.
מהים נכנסת להקת אנפות מעורבת, אנפות אפורות ואנפות ארגמניות, להקה מהגדולות שיצא לי לראות - 127 פרטים יחד, ציפור גדולה, אי אפשר לפספס אותה. המעוף כבד, פתאום אחת מהן נזרקת כלפי מעלה ומיד מסתחררת מטה. הכלבים נובחים. האנפות האחרות מסתובבות חזרה לים, הן עפות בכח כנפיים, לא בדאייה, הן מוותרות על היבשה לטובת חייהן. שתיים נוספות נופלות, אחת מעבר לקו המצוק.
בארץ זה יכול היה להיות יום נפלא לאוהבי הציפורים. במלטה זהו סיוט באור יום. דורסים מגיעים מכל הכיוונים, עיט חורש, דורס מרשים ומלכותי, בצבע שוקולד מריר. מקור חזק שמסוגל לפרק עצמות, בהחלט אחד ממלכי השמיים.
הציידים רבים עליו, פשוטו כמשמעו. הם יורים בטירוף במלך המעופף. דוחפים אחד את השני, העיט מתמרן מבוהל בין היריות, כמו בסרטי הפעולה.
פתאום כנף ימין שלו מתעוותת באוויר, מופיע רווח בין הנוצות, הוא מאבד גובה, יריה נוספת, הגוף שלו נזרק מצד לצד, הוא ממשיך לנפנף בכנפיים אבל צולל מטה. מכשירי הקשר שלנו מטרטרים בלי הפסקה. " מי צילם?", "יש צילומי פנים של הציידים?", "מי הכי קרוב אליו?", "הודעתם למשטרת הסביבה (ALE)?", "ראיתם היכן הוא נפל?".
מבצע הטסה לגרמניה לעיט נדיר שנורה
אני מודיע בקשר שיש לי צילומי פנים של הציידים וגם של העיט, אבל בצילום סטילס בלבד והספקתי לראות היכן נפל העיט. הצוות האיטלקי מודיע שיש להם צילומי וידאו של כל האירוע המדמם. הם יושבים על הצלע השנייה של הוואדי ממול.
אני מדריך אותם איך להגיע לעיט, הדרך מהצד שלהם, הראות מהצד שלי, דיויד עומד לידי ויורה פקודות בטלפון. הוא מכריח את השוטרים להגיע והם לא אוהבים את המשימה שהוטלה עליהם. לחלקם יש קרובי משפחה שעוסקים בציד. חלקם ציידים בעצמם.
אבל דיוויד לא היה קולונל מייג'ור כל כך הרבה שנים לחינם. אנחנו צופים וממשיכים לצלם, האיטלקים מגיעים לציפור לפני הצייד, הוא מגיע דקות ספורות אחריהם, מתחילות צעקות ואיומים. רק שלא יתפתח עימות - האיטלקים בשטח קצת חמומי מוח.
המשטרה מגיעה. גם העיט. לא להאמין, אבל למרות הירי, העיט חי! פצוע, אבל חי. יש לו טבעת סימון על הרגל שהוצמדה לו כשהיה גוזל בקן על ידי חוקרים, כדי לעקוב אחר מסלול הנדידה שלו. העיט לוקח חלק באחד מהפרויקטים החשובים באירופה של של השבת עיטים למדינות מרכז אירופה.
טלפונים מתחילים לרוץ. פרופסור ברנט מייבורג, מגדולי המומחים לעיטים בעולם מודיע שזה עיט מהפרויקט שלו. אין וטרינרים לחיות בר במלטה, אבל הרעש הציבורי עושה את שלו, תרומות נאספות באירופה, חברת התעופה "אייר מלטה" מודיעה בראש חוצות שהיא תטיס את העיט לגרמניה. בינתיים מעניקים לו שם חיבה - "זיגמר" - על שם השר לאיכות הסביבה הגרמני שעוזר כרגע.
גם התקשורת העולמית נכנסת לסיפור והפרסום אדיר. ההד אולי יעזור קצת להביא למודעות של מה שקורה כאן. "זיגמר" נוחת בגרמניה, מועבר לבית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי. הפגיעות רבות מששיערנו בתחילה. מספר רב של כדוריות עופרת נעוצות בגופו, אחת בעמוד השדרה, אחת בבסיס הגולגולת. הווטרינרים עושים כמיטב יכולתם, אבל לכולם ברור כי העיט היפה הזה כבר לא יחזור לטבע.
מחסן המוות במוזיאון הלאומי של מלטה
כבר מספר ימים יורד גשם, נדידת הציפורים בהפסקה זמנית. הציידים המתוסכלים יורים על כל מה שעף, אבל אין ציפורים בסביבה. במורד השביל מאיתנו צייד מוצא יעד לפורקן ויורה בשפיריות עם רובה ציד.
ג'וליה, מומחית לעופות ים שהגיעה מהוואי ואני מקפלים את הציוד. זוג החוקרים הפולני מגיע לאסוף אותנו. כולנו נוסעים לפגוש את ג'ון בורג – אוצר המוזיאון הלאומי של מלטה.
הכניסה למשרדים של ג'ון מאובטחת כמו מתקן חשאי, כשאנחנו שואלים מדוע, מצביעה עליו אחת המזכירות ואומרת בטון משועשע - "ecce homo".
ג'ון עונה לה, "mea culpa". הם קתולים אדוקים, הבדיחה פנימית, היא אמרה לנו, "זהו האיש". כפי שאמר פונטיוס פילאטוס על ישו והוא ענה לה, "זוהי אשמתי".
כשמחטטים לעומק ג'ון מרצין, "את הרכב שלי שרפו כבר פעמיים, כששרפו את של אשתי הבנתי שאנחנו בסיכון אמיתי. קיבלתי איומים על חיי הילדים, גרפיטי הקורא לרצוח אותי רוסס בכניסה לבית, אבל לפחות אני לא ריי וולה...".
את ריי אפגוש מאוחר יותר, בינתיים ג'ון ממשיך, "למה דווקא אני? כי אצלי ההוכחות...".
הוא מוביל אותנו פנימה אל מחסני המוזיאון, עשרות מדפים מלאים פוחלצים, חדר אחר חדר, אלפי עורות ופוחלצים, ואז בחיוך עצוב הוא אומר, "עכשיו אל העניין האמיתי".
בקצה נפתחת דלת אל חדר מלא במקררים תעשייתיים, בהן מאות שקיות בכל אחד, בכל אחת בין ציפור בודדת לעשרות ציפורי שיר, כל אחת מקוטלגת, תאריך, מקום, שיטת הציד.
"7,000,000 עופות בשנה", אומר ג'ון בורג, הוא מלטזי, אי קטן, אין יכולת להסתתר, הוא יודע על מה הוא מדבר, והוא מסכן את עצמו על אמירת האמת. "פגשתם כבר את ריי? דברו איתו!".
המלאך המחורר של הציפורים
נוסעים לפגוש את ריי וולה, האיש מאחורי פרוייקט "פורסטה 2000". צריך לזכור כי במלטה אין עצים, הם נכרתו מזמן. כל מה שיש נטוע בצורה יזומה. רוב החורשות שייכות באופן ציני לארגון הציידים.
ריי החליט לשנות את הדבר, בעזרת ארגון בירדלייף, הוא נטע 2,000 עצים והקים שמורת טבע.
בהתחלה תלשו מהקרקע כמה עשרות עצים וריי שתל שניים על כל אחד שנעקר. אז שרפו לו את השדה והמטע הפרטיים שלו. בתגובה הוא שתל עוד אלף שתילים, הפעם נשפך שמן מכונות לבאר המים בשטח שלו, שוב נטע, שוב נפגע.
הרכב? נשרף. החווה? הוצתה. ריי ממשיך בשלו. יום אחד, כשעבד בחווה שלו, מישהו קרא לו בשמו הפרטי מעבר לגדר. כשהוא התרומם לענות - נורתה יריה. רובה ציד ירה מספר כדוריות עופרת. אחת פילחה את אוזנו, השנייה חדרה לפה דרך הלחי. שלישית ננעצה בגשר האף. וריי? לקח לעצמו מספר ימים להתאושש ובזכות יוזמת פורסטה, נשתלו בתגובה 20 אלף שתילים ביחד עם ילדי בתי הספר.
"אתה לא מפחד?", אני שואל. "כן, ולכן אני שותל!, אני מפחד שאלו יהיו הפנים של העם שלי", הוא מסביר. השמורה של ריי בפאתי מליחה משמשת כמקלט לעופות הנודדים, אפילו מספר מיני עופות בחר לקנן בה, חגיגה של ממש.
יוצאים למרדף. מכה בחזה. ירו בי
בגבעה לא רחוק משם, היער המרכזי של אירגון הציד (FKNK) באתר שנקרא מיזייב. דיויד, לאונרדו ואני מגיעים לשטח לפני אור ראשון. ברגע שאנחנו מתרחקים מהרכב, שתי יריות מעלינו, השמשה האחורית של הרכב מתנפצת, דיויד ואני מזנקים לצד הדרך.
לאונרדו, פציפיסט איטלקי צעיר, עומד באמצע הדרך המום. דיויד שולף פנס חזק ומאיר לכיוון ממנו הגיעו היריות, שתי דמויות רצות במעלה הגבעה, דיויד ואני מתחילים לרוץ אחריהן. לאונרדו חוזר המום לאוטו. לפתע, אני חוטף מכה בחזה. לוקח לי כמה שניות להבין שירו בי. אלה לא היו החבר'ה שברחו מאיתנו, אלא חברים שלהם שטיווחו אותי ממעלה הגבעה.
אני עוצר מופתע ובהלם. דיוויד לידי. החזה כואב מאוד, אבל אין דם. "ממרחק כזה חטפת רק מכה יבשה, מחר זה יכאב יותר. הלך לנו היום. בוא ניגש למשטרה", הוא ממליץ. אנחנו מורידים במלון את לאונרדו, שעדיין נמצא במצב של הלם מתקדם ומקווים שזה יתפוגג לו במהלך השינה. מאוחר יותר, יתברר לנו כי הוא נעזר בידיד ושמו יין כדי להעביר את ההלם. כנראה שאיטלקי מעדיף יין על שינה.
אנחנו מגיעים למשטרה למסור עדות. על הדרך מוסרים גם עדות על הטבח של מספר ימים קודם, כתגובה, לינו פרוג'יה, מזכיר ארגון הציד מאיים לתבוע אותי באופן אישי על הוצאת דיבה על שני המקרים. לצערי הוא יבטל את התביעה בסוף.
מקרר של תמיכה ובשורות עצובות מגרמניה
בהמשך נגיע ליער המסוים הזה בליווי מתנדבי הארגון המקומי והמשטרה, מאות ציפורים מתות בשטח הן העדות לסכנה האורבת בין העצים כאן. במשך שבועיים, כל יום מתחיל בנוכחות בשטח, כל צוות צופה על השטח סביבו ונמצא בקשר עין עם צוותים נוספים.
אנחנו בחולצות הירוקות, אנשי "בירד-לייף" באדומות, אם צייד מתחיל לאיים, מצביעים לעבר הצוותים הנוספים שמראים לו את המצלמות וקוראים לו לחייך.
לציפורים זה עוזר רק במעט, אם אנחנו על החוף, הציידים יוצאים לים בסירות מנוע ויורים בעופות המגיעים מן היבשת. בלילה מחפשים רמקולים מוסלקים שמשמיעים קריאות ציפורים, המושכים את העופות לאיזורי הציד. על הדרך אוספים ציפורים פצועות ומשחררים עופות ממלכודות.
מגיעים בבוקר למלון בו אנחנו מתאכסנים, אנחנו אחרי מבצע לילי, החבר'ה לפני התארגנות של בוקר, לכולם פרצוף נפול, "מה קרה?". הגיעה הודעה מגרמניה, הפגיעה בריאה ובעמוד השדרה הייתה חמורה מדי, הרדימו את "זיגמר". נכון, זהו רק עוף אחד מני מאות שאנחנו רואים נקטלים כאן, אבל עם כל המאמץ, וההשקעה, רצינו סיפור סינדרלה.
באחד הימים בתחנת דלק, דיוויד מתדלק ואני נכנס לחנות הנוחות לקנות שתייה. חבורת אופנוענים עומדת בפנים, אחד מהם מקרר אנושי בבגדי עור שחורים, מניח לי יד על הכתף. אני לא אדם קטן, אבל לידו אני כן. במבטא כבד הוא ספק אומר ספק שואל. "אפשר לקרוא את מה שכתוב לך על החולצה?", אני ממלמל "כן" חלוש.
בזמן שגוליית מסובב אותי בכוח, הוא קורא לאט ובקול רם. אני מתפלל שדיויד ירים מבט ויראה שאני בצרות. גוליית מסובב אותי בכוח חזרה, ולהפתעתי הרבה מחבק אותי בחום ואומר לי, " כל הכבוד לכם! טוב לראות שיש מישהו עם אומץ לעמוד מול החלאות האלה! אנחנו מפחדים מהם יותר מדי...".
בהמשך הם יעצרו לידינו באחד מעיקולי הדרך ויצפו עמנו על הדורסים הנודדים. פחדנים או לא, כשהם היו לידנו אף יריה לא נורתה. השקט המתמשך מתנפץ בסופו של דבר.
מלאך על הכתף - שוב ירו בריי
ריי הגיע לבדוק את השמורה לפנות בוקר, היו תלונות על רעש ובלאגן, השער לשמורה שבור, ריי יוצא לבדוק לאור פנסי הרכב, היריה שפוגעת בו נורית ממש מחוץ לטווח האור, עניין של מטרים בודדים.
אומרים שיש לו מלאך שיושב לו על הכתף, כנראה שהמלאך הוא זה שחטף את עיקר היריה, כדוריות העופרת קרעו את האוזן, הקרקפת נתלשה חלקית מן הגולגולת. גם היד נפגעה, אבל מעבר לכך כלום. עדיין בהכרה מלאה, וללא פציעה חמורה ריי מאשפז את עצמו בבית החולים. המשימה שלנו מסתיימת לבינתיים, חברי המשלחת חוזרים כל אחד למדינתו. אני שב לישראל. ירו בי, אבל לפחות הצלחתי להציל ציפורים נודדות ממוות.
היום לפורסטה יש מעל לאלף דונם נטועים. נשמע מייאש וחסר סיכוי? הארגון שלנו פועל באיטליה מאמצע שנות השמונים וכמות הציד הלא חוקי פחתה ב-93%. מאז שהתחלנו בפעילות במלטה, שונו חוקי הציד.
נאסר ציד בשעות מסוימות ובעונות מסוימות. מספר התיקים הפליליים שנפתחו לציד לא חוקי קפץ באלפי אחוזים, גם היחידה הסביבתית במשטרה שמנתה אז שישה אנשים בלבד, מונה כיום 48 איש. כולם עוברים בדיקות רקע מקיפות ואין יותר ציידים במסווה בתוך הארגון.
והכי חשוב - תושבים במלטה מזדהים עם המאבק, ולא מפחדים להרים ראש מול הציד הברוטלי וחסר התקדים, מועדוני צפרות וטבע קמו במספר מוקדים, ואת ארגוני הסביבה במלטה מאיישים היום מלטזים ולאו דווקא זרים כפי שהיה עד לפני כשנתיים.
בכל רחבי העולם ארגוני תיירות ואנשים פרטיים דורשים התחשבות בסביבה מנותני השירותים, הכלכלה של מלטה בנויה על תיירות, חרמות ממדינות כמו בריטניה וגרמניה גרמו לנזק אדיר, היום יותר ויותר גורמי תיירות במלטה מביעים התנגדות לציד.
כשמלטה תחליט להפסיק את הטבח המחריד המתבצע בתחומה, אהיה מוכן לחזור אליה כתייר, עד אז כל אחד צריך להחליט אם הוא מוכן לבקר במדינה שמאפשרת לירות באוצרות הטבע של כולנו.
שי אגמון – צפרות, טבע, סביבה, איש סביבה וטבע ותיק, מדריך ועורך סדנאות וטיולי טבע בארץ ובעולם - לעמוד פייסבוק , דוא"ל: natureisrael@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
