יצחק שמיר לא היה מסתדר בממשלה הזו
הוא לא נתניהו הנהנתן ועבד הסקרים, הוא לא ברק-אקירוב וגם לא מופז המזגזג. יצחק שמיר הוא סמל לעולם פוליטי שאנשיו רצו באמת לשרת את הציבור, בלי ציניות
יצחק שמיר, שנפטר בגיל מופלג, היה דמות מיוחדת בקרב ראשי הממשלות שכיהנו במדינתנו. הוא הגיע לתפקיד במקרה. בניגוד למנחם בגין או שמעון פרס - שכיהנו לפניו ואחריו ושעשו הכול כדי להגיע לשיא הפירמידה השלטונית - שמיר לא חלם בלילותיו על לשכת ראש הממשלה. דרכו ללשכה הייתה ייחודית, ומלמדת על אופיו המיוחד.
יצחק שמיר הגיע לזירה הפוליטית כאדם לא צעיר. הוא הצטרף לתנועת החרות ב-1970 כשהיה בן 55, אחרי שהיה אחד ממפקדי לח"י ואחרי שרות ממושך במוסד. ב-1974 הוא נבחר לכנסת השמינית ואחרי ה"מהפך" הפוליטי הוא נבחר כיו"ר הכנסת הראשון מטעם הליכוד. ב-1980 הוא מונה על-ידי מנחם בגין כשר החוץ, במקום משה דיין שהתפטר. פה ניתן לראות עד כמה הגורל הפוליטי הוא אירוני: מבחינת דיין, שהיה בן גילו של שמיר (שניהם נולדו באותה שנה - 1915), ההתפטרות סיימה את הקריירה הפוליטית שלו ואילו מבחינת שמיר, המינוי היווה את נקודת זינוק.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
כשזה נוגע לזונות, הפמיניסטיות שוביניסטיות / רננה לויאני
אתה צריך מחאה חדשה / שחר כהן
הוא לא יצר לובי ולא הפך עולמות למען התפקיד. שמיר המופנם, שהיה איש המחתרת והמוסד, לא אהב ולא היה רגיל לעמוד מול אורות הזרקורים. הוא מונה כדי להחזיק את מעמד תנועת החרות בממשלה ואת האגף הניצי בה - באופן פרדוכסלי שמיר זכה בתפקיד אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים מפני שהוא לא תמך בו. הוא נמנע בהצבעה ולא התנגד בגלל תפקידו הממלכתי.
ב-1983 יצחק שמיר נבחר כראש הממשלה במקום מנחם בגין, שהתפטר אחרי תהליך ארוך ומיוסר של דעיכה. המצב שהביא אותו לכס השלטון היה החלל הפוליטי שנוצר במפלגתו, תנועת החרות. שני היורשים הטבעיים עזבו את מרכז הבמה הפוליטית - עזר ויצמן התפטר מתפקידו כשר הביטחון בפזיזות וביהירות ב-1980 ואריאל שרון נאלץ לעזוב את אותו תפקיד בעקבות מסקנות ועדת קאהן בראשית 1983, בעקבות הטבח בסברה ושתילה. שמיר נשאב לחלל זה ומצא את עצמו מתמודד עם הירושה הבלתי נסבלת שבגין הותיר - כלכלה קורסת, צה"ל בהרי השוף בלבנון וחברה מסוכסכת.
כראש הממשלה, היה שונה לחלוטין מקודמו. לא היה לו את החוש ההיסטורי והדרמטי, שכה אפיין את בגין, אבל הוא נטול פן הרפתקני שהוביל את בגין לביצה הלבנונית. זאת ועוד: בניגוד לבגין, שנטש במצבי משבר - כנציב בית"ר בוילנה וכראש הממשלה בירושלים - שמיר היה אדם יציב ובעל עצבי ברזל. הדוגמה המובהקת לכך הוא תפקודו במצב המשברי בימי מלחמת המפרץ ב-1991.
שמיר היה גם שונה מאוד גם מראש הממשלה הרוטציוני שמעון פרס. לא היה לו שאיפה אובססיבית להנציח את עצמו בהיסטוריה (שמיר מעולם לא חשב להקים מרכז על שמו) ויותר מזה - הוא היה אדם ללא אגו. לא במקרה היו לו קשרים הדוקים עם יצחק רבין, ששירת כשר הביטחון תחתיו. גם הוא היה אדם ללא אגו.
כראש ממשלה, שמיר הלך אחרי אמונותיו - לטוב ולרע. ניתן לכתוב עליו את הדברים שעמוס עוז כתב על אנשי התנועה למען ארץ-ישראל השלמה: "אני שייך לענף אחר ורחוק של אותו גזע, אבל גם ממרחק אני מסוגל לזהות את הטמפרמנט, הייסורים, הזעם, כליון-הנפש והדבקות". הוא יצר קיפאון מדיני: לוועידת מדריד הוא נאלץ להגיע, היחסים עם ממשל הנשיא בוש האב היו מתוחים, עיקשותו הביאה את האינתיפאדה הראשונה.
יחד עם זאת, ניתן להעריך את רצונו לעמוד על עקרונותיו. שמיר לא היה מסוגל להצהיר דברים הפוכים לדרכו כמו שנתניהו הצהיר בנאום בר-אילן. יצחק שמיר לא היה מסוגל לתפקד בעולם הפוליטי העכשווי - הוא לא נתניהו הנהנתן ועבד הסקרים שמוכן לעשות כדי להישאר בשלטון, הוא לא אהוד ברק-אקירוב, מנהיג מפלגת עצמאות עתירת ההישגים והוא לא שאול מופז - אלוף העולם בזיגזוג. הוא מעולם לא חשב "לעשות לביתו" וניתן לראותו כסמל ועדות לעולם פוליטי שנפוג, שאנשיו רצו באמת לשרת את הציבור, בלי פלבולי עיניים ובלי ציניות.
פרופ' יחיעם ויץ, החוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
